היישוב עולה קומה

פורסם בגיליון 134, אלול תשפ”א, אוגוסט 2021

כבר בעת העתיקה המציאו בני האדם מנופים ומעליות לצורך הרמת אנשים, ציוד וסחורות באמצעות חבלים, ואלה הונעו בעזרת כוח פיזי של בעלי חיים או באנרגיית הרוח והמים. יש עדות לכך שהפילוסוף היווני ארכימדס תכנן מעלית כבר בשנת 236 לפסה”נ.

ניסיונות להמצאת מעלית החלו כבר בעת העתיקה והמשיכו בימי הביניים. רעיון הנדסי למעלית מתוך ספרו המאויר של קונרד קייזר Bellifortis העוסק באומנויות מלחמה, 1405

בעת המודרנית האיצה המהפכה התעשייתית את פיתוח המעליות. ב-1846 בנה המהנדס האנגלי הברון ויליאם ארמסטרונג מעלית להעמסת מטענים שהופעלה בכוח הידראולי. ב-1853 ייצר הממציא האמריקני אלישע אוטיס מעלית בטוחה שצוידה בהתקן המונע את נפילת התא במקרים שבהם נקרע החבל. בעקבות המצאתו הקים את ‘חברת אוטיס מעליות’ (Otis Elevator Company), הנחשבת עד היום לחברה הגדולה והמובילה בעולם בתחום המעליות. ב-1857 התקינה החברה את מעלית הנוסעים הראשונה בניו יורק.

הטכנולוגיה מגיעה לשלב שימושי. אלישע אוטיס מדגים את המעלית שלו, תחריט, 1854 Bettmann/CORBI

ב-1880 בנה המהנדס הגרמני ארנסט ורנר פון סימנס את המעלית החשמלית הראשונה. המצאת המעלית אפשרה את התפתחותם של גורדי השחקים בארצות הברית משלהי המאה ה-19.

לארץ הקודש הגיעה המעלית החשמלית הראשונה רק מאוחר יותר. במרכז המסחרי פסז’ פנסק שברחוב הרצל 16 בתל אביב הותקנה ב-1927 מעלית חיצונית. שלד המעלית קיים עד היום, וכיוון שבמקום מוצב שלט המפנה למעלִיה – כך היו שכינו אז את המעלית – היא ידועה בציבור כמעלית הנוסעים הראשונה בארץ ישראל. גם במקורות העוסקים בתולדות תל אביב ובשימור מבנים נכתב שזו המעלית הראשונה, אולם מתברר כי קדמו לה שתי מעליות שנבנו במרחק מאות מטרים ממנה.

'למעליה'. השלט השתמר, אך התברר כי לא מדובר במעלית הראשונה צילום: Ovedc

עסקי האחים בכר

המעלית הראשונה: בית מסחר האחים בכר

הרצל 39

חנוכת המעלית: כ”א באב תרפ”ו (1.8.1926)

על היוזמה להקמת המעלית הראשונה דיווח עיתון ‘הארץ’ בקיץ 1925:

בבית בכר, במרכז המסחרי, יסדרו את המעלית הראשונה בארץ ישראל. העבודה נמסרה למשרד המהנדס ארשבסקי (“ביפו ובתל-אביב – המעלית החשמלית הראשונה בא”י”, ‘הארץ’, כ’ באב תרפ”ה, 10.8.1925, עמ’ 4).

אברהם נסים בכר עלה ארצה מבולגריה בשלהי המאה ה-19 והתיישב ביפו עם חמשת ילדיו – בכור, שמואל, דוד, מטילדה ויצחק. בני המשפחה הגיעו עם רכוש מועט בלבד והתפרנסו מעבודות שונות. ב-1902 פתחו בכור, דוד ויצחק את בית המסחר הסיטונאי ‘האחים בכר’ ברחוב בוסטרוס 32, כיום רחוב דוד רזיאל, ומכרו בין השאר מוצרי גלנטריה וכלי נשק. סניף גדול נוסף של בית העסק הוקם בביירות.

האחים ניהלו עסק מסחרי בערי המזרח התיכון, והסניף התל אביבי היה ראוי למעלית. דוד ואסתר בכר עם ילדיהם באדיבות שולה וידריך

לאחר מלחמת העולם הראשונה התרחבה רשת בתי המסחר ‘האחים בכר’ והיו לה סניפים גם בחיפה, בדמשק ובאיסטנבול. במאורעות תרפ”א (1921) השתנו פני הדברים, וכמו מרבית בעלי העסקים היהודים ביפו החליטו גם האחים בכר להעביר את מגוריהם ואת עסקיהם לתל אביב המתפתחת. בשנים 1923-1921 הם בנו את ‘בית האחים בכר’ בפינת הרחובות לילינבלום ונחלת בנימין. הבית נבנה בסגנון אקלקטי בתכנונו של האדריכל יהודה מגידוביץ, מהנדס העיר הראשון. מכל האחים רק יצחק התגורר בבניין במשך שנים אחדות, והיום שוכן בו מלון בכר האוס.

ב-1924 הגישו האחים בכר לעיריית תל אביב את תכנית ההקמה של בית המסחר המשפחתי שנועד לשמש מרכז עסקיה של הרשת. הבניין ניצב כיום ברחוב הרצל 39, בשכונת ‘מרכז מסחרי’.

במקום לא נותר זכר למעלית הראשונה והיא נשכחה. בית המסחר של האחים בכר ברחוב הרצל 39 באדיבות אתר לוטוס הזהב

את התכנית הכין האדריכל יוסף טישלר, ונכללו בה שתי קומות ומרתף. עבודת הבנייה הייתה רצופה קשיים ותקלות, ובמהלכה שגה טישלר בפיקוח על הבנייה ועמודי המרתף נבנו ללא יסודות. בעקבות התרשלותו עזב טישלר את הפרויקט, ובמקומו מונה הקבלן שמואל (סם) נתן וילסון שבנה למעלה ממאתיים בתים בשכונת אחוזת בית ובתל אביב הקטנה, ובהם גם מבני ציבור ומסחר מרכזיים בראשית ימיה של העיר העברית.

למרבה הצער גם בפיקוחו של וילסון אירעה שגיאה בתכנית, והקומה הראשונה התנשאה לגובה ארבעה מטרים בלבד במקום לחמישה. בקיץ 1925 נסע וילסון לחו”ל, וכפי שכתבו האחים לוועד הפועל של עיריית תל אביב, מחליפו המהנדס אברהם גולדמן התריע בפניהם:

קיום הבניין עומד בסכנה מפני כמה טעמים, והקרקע מתחת להעמודים במרתף לא יישא את הכובד של הקומות (מכתב האחים בכר, 4.11.1925, ארכיון הנדסי, עיריית תל אביב).

האחים בכר השקיעו כ-500 לירות מצריות בתיקון הליקויים בהתאם לדרישת המחלקה הטכנית של העירייה, ואז פנו לוועד הפועל בבקשה לקבל היתר לחרוג מהתקן ולהקים מבנה בן ארבע קומות:

אחרי שעשינו את כל התיקונים … צפה מחדש השאלה של ארבע קומות שלפי החוק אין לבנות ברחוב הרצל … ועל כן הננו מבקשים לתת לנו הרשות לגמור את הבניין לפי התכנית של המהנדס א’ גולדמן, שיהיה לתפארת לרחוב, ולתת לנו את היכולת לשכוח את כל התלאות וההזקות אשר מצאנו באשמת זולתנו … תקוותנו תאמצנו שתתחשבו עם כל זה ותיתנו לנו סוף כל סוף לגמור את הבניין הנחוץ לנו בשביל התפתחות של בית המסחר שלנו (שם).

הקמת הבניין הסתבכה והתכנית השתנתה פעמים אחדות. בקשה שהגישו האחים בכר לקבלת היתר בנייה לקומה רביעית ארכיון הנדסי, עיריית תל אביב

כשלושה שבועות אחר כך העניקה עיריית תל אביב לאחים בכר את הרישיון הנכסף, ובחודשים הבאים הושלמו עבודות הבנייה:

הבניין הגדול, בן ארבע דיוטות, של האחים בכר במרכז מסחרי הולך ונגמר, וכבר מתחילים להתקין בו את המעלית החשמלית (“ביפו ובתל אביב – העברת המסחר הסיטוני לת”א, ‘הארץ’, כ”ה באדר תרפ”ו, 11.3.1926, עמ’ 4).

חנוכת הבית והמעלית

בראשית יוני 1926 עבר בית המסחר של האחים בכר לבניינו החדש, אולם חנוכתו הרשמית נערכה רק חודשיים מאוחר יותר, בכ”א באב תרפ”ו. לקראת האירוע התפרסמה בעיתונים הזמנה:

האחים בכר, בתי מסחר סיטוניים, מתכבדים להזמין את לקוחותיהם וידידיהם להשתתף בחגיגה של חנוכת המחסן החדש אשר במרכז מסחרי, רחוב הרצל 39, עם המעלית החשמלית המסודרת על ידי הטכנאים המומחים מברלין האדונים הנכבדים יעקב קריצ’יבסקי ויחזקאל ליברנט. החגיגה תהיה ביום א’, 1 לאוגוסט, משעה 3 עד 6 אחרי הצהריים, ובזה תינתן הזדמנות לקהל לראות את המעלית החשמלית הראשונה בארץ (‘הארץ’, י”ט באב תרפ”ו, 30.7.1926, עמ’ 4).

לאחר החגיגה דווח בעיתון ‘הארץ’ כי כל אחד מהאורחים זכה לסיבוב על המעלית:

שלשום הוחגה ברוב פאר חנוכת הבניין הגדול של האחים בכר. הבניין הוא בן ארבע קומות במרכז המסחרי, והוא בן ארבע דיוטות עם מעלית חשמלית. כל אחד מן המוזמנים עלה במעלית הראשונה בארץ (“בתל אביב וביפו – חנוכת בית מסחר האחים בכר”, ‘הארץ’, כ”ד באב תרפ”ו, 4.8.1926, עמ’ 4).

חודשיים אחר כך התברר כי המעלית נבנתה ללא רישיון מהעירייה, חרף האזהרות שניתנו לאחים בכר בעניין. בשל הסכנה הבטיחותית הורתה המחלקה הטכנית העירונית למפקד המשטרה:

לאסור להם את השימוש במעלית ולסוגרה עד שלא יקבלו רישיון ממה”ט [מהמחלקה הטכנית] (תזכיר פנימי, 11.10.1926, ארכיון הנדסי, עיריית תל אביב).

נראה כי הרישיון הוסדר, ובחודשים הבאים תואר בית המסחר בעיתון ‘דֹאר היום’:

הוא בנוי לפי המלה האחרונה של השכלול האירופי. על המסתכל הרואה את הטעם הטוב שבו ערוכה הסחורה, החלונות לראווה, המעלית החשמלית וריבוי מיני הסחורה, עושה המראה רושם של מחסן אירופי כבמרכזה של ברלין או פריז (“לתחית ‘המרכז המסחרי’ בת”א”, ‘דֹאר היום’, י”ח בשבט תרפ”ז, 21.1.1927, עמ’ 3).

מלון בסטנדרטים גבוהים

המעלית השנייה: מלון פלטין

נחלת בנימין 50, אחד העם 28

חנוכת המעלית: כ”א באלול תרפ”ו (31.8.1926)

במקביל לחנוכת בית המסחר של האחים בכר הלכו ונשלמו ההכנות לפתיחתו של מלון פלטין בפינת הרחובות אחד העם ונחלת בנימין. ד”ר אהרן מאיר מזי”א וחתנו צבי איזקסון הפקידו את תכנון המבנה בידי האדריכל אלכסנדר ברוולד, והמהנדס יוסף זיידנר פיקח על בנייתו. חנוכת המלון שנוהל על ידי היזם ג’ורג’ ברסקי נערכה בקיץ 1926 בסעודה מיוחדת ובנשף ריקודים.

עבר פחות מחודש מחנוכת בית המסחר הסמוך של משפחת בכר עד לחנוכת המלון. ההזמנה לטקס פורסמה בעיתון 'הארץ' בבוקר החגיגה

בריאיון לעיתון ‘הארץ’ התפאר ד”ר מזי”א בסטנדרטים הגבוהים של המלון וציודו, בהקפדה על בטיחות העובדים במהלך הבנייה וגם במעלית:

מעלית חשמלית לשישה איש (מן הפירמה המפורסמת שטיגלר) מקצרת את הדרך ממטה למעלה (“פלטין”, ‘הארץ’, כ”ו באלול תרפ”ו, 5.9.1926, עמ’ 3).

הייתה זו המעלית השנייה שהותקנה בתל אביב ובארץ בכלל, ואף היא זכתה לחשיפה כאטרקציה בפרסומיו של המלון.

המלון המפואר הציע לאורחיו לעלות ולרדת בלי להתאמץ. מלון פלטין בסוף שנות העשרים וכיום AlexJilitsky

עלייה למרומים

המעלית השלישית: פסז’ פנסק

הרצל 16

חנוכת המעלית: י’ באייר תרפ”ז (12.5.1927)

המעלית בפסז’ פנסק, שנחשבה לראשונה בארץ, הייתה אפוא רק השלישית. הפסז’ היה המרכז המסחרי הראשון בתל אביב, והוא הוקם ביוזמתו של צבי אריה פנסק, יהודי ממוצא פולני שעלה לארץ מארצות הברית. הבניין בן שלוש הקומות תוכנן על ידי האדריכל מגידוביץ בסגנון אקלקטי המשלב בנייה אירופית עם מאפיינים מזרחיים. מבנה הבית היה ריבוע סביב חצר פנימית מרוצפת, והבנייה הופקדה בידי הקבלן שמואל וילסון. פסז’ פנסק נחנך אמנם ב-1925, אך רק כעבור שנתיים הסתיימה בניית המעלית החשמלית:

נגמרו השכלולים, נבנתה מעלית חשמלית המחברת את כל הדיוטות עם גינת הגג ‘השרון’ (“בתל אביב וביפו – בפאסאג’ פינאסק”, ‘הארץ’, ט”ו באייר תרפ”ז, 17.5.1927, עמ’ 4).

המסמך שבו הודיע צבי אריה פנסק לעיריית תל אביב כי הסתיימה העבודה להתקנת "המעליה החשמלית" והזמין אותה לערוך ביקורת ארכיון הנדסי, עיריית תל אביב

הייתה זו מעלית מסורגת שהורכבה מדלתות ומרשתות ברזל ובראשה כיפת ברזל, והיא העלתה את האורחים למסעדת השרון שהייתה על הגג. כיום שרידי המעלית והשלט ‘המעלִיה’ הפכו אותה למוקד משיכה לקהל.

המסמך שבו הודיע צבי אריה פנסק לעיריית תל אביב כי הסתיימה העבודה להתקנת "המעליה החשמלית" והזמין אותה לערוך ביקורת ארכיון הנדסי, עיריית תל אביב

כשנתיים אחר כך, ב-1929, נוספה לפסז’ פנסק קומה רביעית, בתקופה שבה היה נדיר למצוא בתים בגובה כזה בתל אביב:

בעיר מורגשת בזמן האחרון … ‘עלייה למרומים’. כמה מבעלי בתים של קומה אחת מעלים קומה שנייה, בעלי שתי קומות מעלים שלישית, ובעלי שלוש קומות – רביעית. בתים בעלי ארבע קומות הם בתל אביב בבחינת ‘מגרדי שחקים’ בזעיר אנפין, כי מספרם מעט לפי שעה. פסז’ פנסק ברחוב הרצל, שהיה עד עתה בעל שלוש קומות שלמות (רוב הבתים האחרים בעלי שלוש הקומות הם של שתי קומות ומרתף) והעלה קומה רביעית, נראה עכשיו ברחוב הזה ‘כענק בין ננסים’ (“בתל אביב וביפו – מגרדי שחקים”, ‘הארץ’, כ”ד בתשרי תר”ץ, 28.10.1929, עמ’ 4).

בתחילת 1930 נחלץ היישוב היהודי בארץ ישראל מהמשבר הכלכלי שפרץ ב-1926. העלייה החמישית, שהחלה ב-1932, הזרימה בשלוש השנים הראשונות למעלה מ-140 אלף נפש לארץ, ובשנים הבאות צמחה בארץ הבנייה לגובה. בתל אביב, בירושלים ובחיפה גדל מספר המבנים בני שלוש וארבע קומות, ובשנים אלה הותקנו עוד מעליות משא ומעליות נוסעים במבני ציבור ובמבני מגורים. לרשות היזמים עמדו חברות הנדסה אחדות שעסקו בתחום, ובמקרים חריגים הותקנו אף שתיים או שלוש מעליות נוסעים במבנה אחד, כמו במלון המלך דוד ובמלון פאלאס, כיום וולדורף אסטוריה, שבירושלים.

עם המעליות הגיעו גם האסונות. האסון הבולט בתקופה זו אירע בירושלים בי”א באדר ב’ תרצ”ח (13.3.1938). משה מזרחי, נער בן 14, תלמיד בכיתה ז’ בבית הספר תחכמוני, קיפד את חייו בבית מר חיים שברחוב המלך ג’ורג’ 27 פינת רחוב הלל. היה זה אחד המבנים הגבוהים בעיר, בניין בן שבע קומות שנבנה על ידי הקבלן הירושלמי אליעזר מר חיים בין השנים 1933-1935. משה מזרחי עלה במעלית, וכשניסה לצאת ממנה היא החלה לרדת בפתאומיות והוא נמחץ למוות.

כללי הבטיחות למעליות עדיין לא נקבעו והתאונות לא איחרו לבוא. בית מר חיים שבמעליתו נהרג הנער משה מזרחי, 1936 אוסף מטסון, המושבה האמריקאית

בעקבות האסון החלה המשטרה בחקירה וביקשה לקבוע מי האחראים לתאונה. ממצאי החקירה, שפורסמו כחודש לאחר האסון, העלו כי המעלית הייתה מקולקלת ותוקנה פעמים אחדות קודם לכן. הידיעה על החקירה שפורסמה בעיתון ‘דבר’ העלתה את הבעיה המשפטית העקרונית המונעת טיפול הגון במקרי אסון כאלה:

כידוע, אין התקנות לבניין ערים דנות בסידור המעליות והטלת אחריות על בעליהן. מן הראוי שהחוק יקבע את האחריות לסידורים מתאימים במעליות החשמליות, ואת עניין הפיצויים במקרי אסון (“חקירת מקרה המות של הנער מזרחי”, ‘דבר’, ז’ בניסן תרצ”ח, 7.4.1938, עמ’ 6).

בשנים הבאות אכן עסקה ממשלת המנדט בחקיקת תקנות בטיחות שהגדירו את האחריות להתקנת המעליות החשמליות ולאחזקתן, אך התקנות פורסמו באופן רשמי רק בראשית שנות הארבעים.

מילה בתיבה: מעלית

בלשון העברית הייתה למַעֲלִית מלה מתחרה – מַעֲלִיָּה – כפי שעולה מהשלט העומד עד היום בפסז’ פנסק. שבועיים לאחר הדיווח בעיתון ‘הארץ’ על המעלית בבית המסחר של האחים בכר נכתב בשבועון ‘העולם’:

“באחד הבתים החדשים בתל אביב ניגשו לסידור המעלִיה החשמלית (ליפט) הראשונה בארץ” (“מארץ ישראל – המעליה החשמלית הראשונה”, ‘העולם’, ד’ באלול תרפ”ה, 24.8.1925, עמ’ 669).

אולם ברבות השנים נדחקה המעלִיה מפני המעלית. מעניין לציין כי באנגלית תוארה ההמצאה החדשה באמצעות שני פעלים שונים משני צדיו של האוקיינוס, האנגלים עולים בעזרת Lift, והאמריקאים משתמשים ב-Elevator.