פורסם בגיליון 130, ניסן תשפ”א, אפריל 2021
ידוע לנו אך מעט על אודות האנייה הקטנה שהגיעה מברזיל לניו אמסטרדם, העיר שכעבור זמן לא רב שינתה את שמה לניו יורק. האנייה הזאת הביאה אִתה את הקהילה היהודית הראשונה לעיר, שעתידה להיות בירת יהדות התפוצות. אפשר לסרטט רצף קהילתי בין התושבים היהודים הראשונים לבין הקהילות שהתגבשו בהמשך בעיר, אך העדויות מהמאה ה-17 מעטות ומעורפלות, ואף התעודות מהמאה ה-18 אינן רבות או עשירות במיוחד. אפשר ללמוד על התיישבות מקבילה בעולם החדש באותה תקופה בזכות הרישומים של הקהילות היהודיות במושבות ההולנדיות בדרום אמריקה, כגון קהילות רסיפה וקוראסאו, היום בברזיל. ידוע לנו יותר גם על יהודים במושבות הספרדיות והפורטוגליות שבהן נוכחות היהודים הייתה אסורה לפי חוק. בתי דין של האינקוויזיציה בדרום אמריקה הותירו אחריהם תיעוד נרחב שממנו אפשר ללמוד רבות על התושבים האמריקנים הראשונים ממוצא יהודי, שאגב רדיפתם הנציחה האינקוויזיציה את זכרם לדורות.
שני כיווני פזורה
ב-1492 הועמדו יהודי ספרד מול דילמה קשה: להתנצר או לעזוב את ספרד. עד היום מתקיים ויכוח בין ההיסטוריונים בנוגע למספר היהודים שיצאו באותה שנה מספרד, אך יש הסכמה רחבה שמקצת היהודים עזבו את חצי האי האיברי, ואילו אחרים המירו את דתם ונשארו תחת שלטונם של המלכים הקתולים. רוב גולי ספרד הגיעו לפורטוגל, שבה אולצו להתנצר כעבור כחמש שנים, או לארצות האימפריה העות’מאנית, שבה התקבלו בברכה. הגולים הצטרפו בדרך כלל לקהילות יהודיות קיימות במקומות מושבם או שהקימו לצִדן קהילות חדשות, אך שמרו על המסורת הדתית והתרבותית הספרדית אשר הייתה מושרשת בתודעתם ובהווייתם.
בשלהי המאה ה-16 החל גל נוסף של הגירה מחצי האי האיברי, שבעקבות עבודתו של ההיסטוריון יוסף קפלן נהוג לכנותו ‘הפזורה הספרדית המערבית’. המהגרים היו בנים למשפחות של נוצרים חדשים או קונברסוס, יהודים שבחרו להתנצר – חלקם עשו זאת למראית עין בלבד וחיו כאנוסים – ורבים מהם עסקו במסחר מקומי ובינלאומי. באותה תקופה זכו סוחרים לעידוד מטעם הרשויות המקומיות וקיבלו אישורים לצאת מתחום חצי האי האיברי ולהתיישב באזורים חדשים, בעיקר בערי נמל במערב אירופה דוגמת אמסטרדם, ליוורנו, המבורג ולונדון. מקצת הנוצרים החדשים שיצאו מספרד ומפורטוגל באותה תקופה החליטו לחזור לחיים היהודיים.
משפחות אלה היו מנותקות מן העולם היהודי במשך למעלה ממאה שנה. למעשה אף אחד מהאנשים שעזבו את ספרד או פורטוגל במאות ה-16 וה-17 לא נולד כיהודי , וכולם – גם אם קיימו מסורות יהודיות בסתר בחיק המשפחה – גדלו והתחנכו כנוצרים לכל דבר. בתהליך הדרגתי שנמשך כמה עשרות שנים התבססו הקהילות היהודיות בפזורה הספרדית המערבית, מקצתן אף הפכו למרכזים חשובים ביותר בעולם היהודי של אותה תקופה, ובראשן קהילת אמסטרדם, שנעשתה לאחד המרכזים החשובים ביותר של הדפוס העברי והיהודי במאה ה-17. על אף השתלבותן המרשימה של הקהילות האלה בעולם היהודי, הרי שהניתוק הממושך של חבריהן מהחיים היהודיים הביא אותם להכיר את מושגיה ואת ערכיה של החברה הנוצרית הסובבת ולהפנים אותם.
בגל ההגירה השני הגיעו יהודים גם ליבשת אמריקה. הם הגיעו אליה עוד בזמן המכונה התקופה הקולוניאלית, לפני הקמתן של המדינות העצמאיות המודרניות שהתנתקו ממעצמות האם ביבשת אירופה החל מסוף המאה ה-18.
אנוסים באמריקה
בשנה שבה גורשו היהודים מספרד, הגיע קולומבוס לאמריקה. יש השערות רבות בנוגע לאפשרות שבין הכובשים הספרדים היו גם יהודים שהמירו את דתם לאחר צו הגירוש, אך למעט מקרים אחדים, אין לנו די ראיות היסטוריות לאישושן. לעומת זאת, אפשר לקבוע בוודאות כי בתקופה הקולוניאלית, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-16, הגיעו לא מעט נוצרים חדשים ממוצא יהודי לאזורים רבים במושבות הספרדיות והפורטוגליות, אף שהתקנות אסרו זאת עליהם. בידינו עדויות רבות לא רק על עצם נוכחותם ביבשת אלא גם על פעילותם ועל השפעתם על החברה הקולוניאלית במגוון תחומים, ובעיקר בתחום המסחר. בעוד שבספרד עצמה האינקוויזיציה פעלה נגד אנוסים כבר מסוף המאה ה-15, עוד לפני גירוש היהודים, הרי שבמושבות באמריקה החלה האינקוויזיציה הספרדית לפעול בסוף המאה ה-16 בפרו, במקסיקו ובקרטחנה (קולומביה של ימינו) רק במחצית הראשונה של המאה ה-17.
תחילתם של החיים היהודיים ביבשת אמריקה לא הייתה במושבות הספרדיות אלא דווקא במקצת המושבות ההולנדיות. ב-1630 כבשה הולנד מידי פורטוגל את פרנמבוקו (שהיום נמצאת בתחומה של ברזיל). הולנד הייתה מדינה קלוויניסטית ולא קתולית והייתה סובלנית יותר למיעוטים דתיים, לכן במושבות ההולנדיות התאפשרו לראשונה חיי קהילה יהודיים בעולם החדש. כפי שציין קפלן, כבר ערב הכיבוש פִרסמה חברת הודו המערבית בהולנד שביקשה למשוך מתיישבים חדשים לאזור מסמך, ובו הבטיחה חופש דת לכל מי שיגיע להתיישב במקום. החברה חזרה ואישרה את העקרונות הכלולים במסמך בשנים 1634 ו-1636.
כבר ב-1637 הוקמה קהילה יהודית ‘צור ישראל’ ברסיפה, בירת פרנמבוקו, וזמן קצר לאחר מכן הוקמה במוריסיה השכנה קהילה נוספת – ‘מגן אברהם’. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הגיעו מאמסטרדם מאות יהודים ילידי ספרד ופורטוגל, וביניהם כמה מנהיגים דתיים ידועים כגון יצחק אבוהב דה פונסקה ומשה רפאל ד’אגילר.
ואולם ב-1654 שָבה וכבשה פורטוגל את רסיפה; יהודים רבים שהתגוררו במקום חזרו לאמסטרדם, ואחרים התיישבו באי קוראסאו ובאיים קריביים אחרים. ב-1659 ייסדו המתיישבים בקוראסאו את הקהילה היהודית ‘מקווה ישראל’, שהפכה לקהילה היהודית העשירה והחשובה ביותר באמריקה. ב-1671 הוקם בה בית כנסת מיוחד שגם הורחב מאוחר יותר, ומרבית הרבנים שכיהנו בו הגיעו מאמסטרדם.
האזורים שכבשו ההולנדים נהנו מחופש דת, אך זה נגמר עם הכיבוש הפורטוגלי. קרב גואררפס, 1758. המוזיאון הלאומי בריו דה זנרו
בחסות בעלי המניות
לצד המעצמות הקתוליות של חצי האי האיברי, פעלה באמריקה גם הולנד, האימפריה הלותרנית שהייתה סובלנית יותר. ההולנדים התיישבו לראשונה לאורך נהר ההדסון ב-1624, ושנתיים לאחר מכן הקימו את המושבה ניו אמסטרדם באי מנהטן, ורק ב-1664, ארבעה עשורים מאוחר יותר, השתלטו האנגלים על האזור והסבו את שמה של העיר לניו יורק.
נוף של ניו אמסטרדם, יוהאנס וינגבונס, 1664
היהודים הראשונים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה קבוצה של 23 פליטים אשר יצאו מרסיפה על האנייה ‘סנט קטרין’ ב-1645 אחרי הכיבוש הפורטוגלי, בדרכם לחפש משטר מדיני נוח יותר.
בקבוצה היו ארבעה זוגות, שתי אלמנות ו-13 ילדים. היעד המקורי שלהם היה ככל הנראה האיים הקריביים, אך כאשר ספינתם הגיעה לנמלים בג’מייקה ובקובה, לא הניחו להם הספרדים להישאר במקום, ובסופו של דבר הם הגיעו לניו אמסטרדם ולימים הקימו בה את קהילת ‘שארית ישראל’, הפועלת במנהטן עד היום.
אנייה של החברה ההולנדית מול חופי ניו אמסטרדם, 1671. מאוסף פרטי
על פי תיאורו של יונתן סרנה – אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר של יהדות ארצות הברית – היהודים שהגיעו מרסיפה לא היו הראשונים שנכחו על אדמת צפון אמריקה, אבל
שלא כמו מבקרים יהודים קודמים בצפון אמריקה שהגיעו לפרקי זמן קצרים, הפליטים מברזיל ביקשו להתיישב בצפון אמריקה ולהקים בה קהילה יהודית קבועה (Jonathan Sarna, ‘Colonial Judaism’, in: Stephen J Stein (ed.) The Cambridge History of Religions in America, p. 394 ).
אנשי הדת של הכנסייה הרפורמית ההולנדית שידה הייתה על העליונה בניו אמסטרדם התנגדו לבקשת היהודים להתיישב בה ולקבל חופש מצפון ודת, ופיטר סטויבסנט, המושל הכללי של הולנד החדשה, הזדהה עם הדעות האלה. הוא ביקש ממנהלי חברת הודו המערבית ההולנדית “לדרוש מהם [מהיהודים שהגיעו מרסיפה] בדרך ידידותית לעזוב את המושבה בניו אמסטרדם”, שמא “ידביקו ויטרידו את המושבה החדשה הזאת” (שם, עמ’ 395). ככל הנראה חשש סטויבסנט שמא יהיה במתן חופש הדת ליהודים משום תקדים עבור קבוצות אחרות כגון הלותרנים והקתולים.
ההולנדים לא ששו לאפשר ליהודים להתיישב בקרבם. תרשים מבצר אמסטרדם במנהטן, 1660. הספרייה הלורנציאנית, פירנצה
בין בעלי המניות של חברת הודו המערבית ההולנדית היו סוחרים יהודים מאמסטרדם, והם פנו למנהלי החברה שיעתרו לבקשתם של היהודים. עמדתם הייתה בין הגורמים שהובילו להחלטתה של הנהלת החברה שהורתה לסטויבסנט לאפשר ליהודים להישאר בניו אמסטרדם, לנוע, לסחור ולגור בה, בתנאי שידאגו לעניים שלהם ולא ייפלו למעמסה על המושבה. בעקבות ההוראה הם קיבלו את הזכות לסחור ברחבי המושבה, להחזיק מקרקעין ולקיים את פולחנם הדתי באופן פרטי בבתיהם.
הקהילות הראשונות
קבוצת היהודים קיבלה מן ההולנדים את האחיזה במנהטן, אך ההתארגנות הקהילתית התחילה לפרוח רק במאה ה-18, בתקופת השליטה הבריטית.
בית הכנסת במנהטן, ניו יורק
בתקופה הקולוניאלית, התקופה שלפני העצמאות האמריקנית, בנו יהודי המקום שני בתי כנסת: בית הכנסת של קהילת ‘שארית ישראל’ בניו יורק (1730) ובית הכנסת ‘ישועת ישראל’ בניופורט שברוד איילנד (1763), שהיום מכונה ‘טורו’.
בית הכנסת 'טורו' בניופורט, רוד איילנד
קבוצה של יהודים שהגיעה מאנגליה ב-1733 לסוואנה שבמדינת ג’ורג’יה הביאה איתה ספר תורה והקימה קהילה במקום, ואף קיימה מניין בבית פרטי, אך עלה בידה להקים בית כנסת רק במאה ה-19.
בית הכנסת בסוואנה, ג'ורג'יה. Ebyabe
ייתכן שהיו ריכוזים יהודיים נוספים בשלבים מוקדמים יותר, אך רק באמצע המאה ה-18 הן התפתחו לכדי קהילות מתפקדות, שקיימו תפילות סדורות במניין.
אף שלקהילות היהודיות הראשונות בצפון אמריקה הצטרפו גם יהודים אשכנזים, הרי שארגון הקהילה דמה לזה שבמקומות האחרים בפזורה הספרדית המערבית. בדומה לפרנסים בקהילות אשכנזיות, את הקהילות ואת בתי הכנסת הללו לא הובילו בדרך כלל הרבנים אלא גברים בעלי אמצעים שכונו ‘יחידים’, ותפקידם היה דומה לתפקיד הפרנסים בקהילות אשכנזיות. היחידים היו אלה שמימנו את רוב הוצאות הקהילה, ועם מספר קטן של בעלי תפקידים הם היו חלק מגוף המכונה ‘מעמד הקהילה’ שקיבל את רוב ההחלטות החשובות. ליתר אנשי הקהילה יוחדו מושבים בבית הכנסת, והם היו זכאים לשירותים הקהילתיים אך חסרי סמכויות.
בקהילות של הפזורה הספרדית המערבית, ובכללן הקהילות במושבות ההולנדיות בדרום אמריקה, דאגו למנות רבנים בולטים סמוך למועד ייסוד הקהילות, ואילו בצפון אמריקה התעכב מינוי רבנים עד לאמצע המאה ה-19. לטענת סרנה, זה קרה עקב גודלן המצומצם של הקהילות ובעטיים של משאביהן הדלים. הרב הקבוע הראשון בצפון אמריקה, הרב אברהם יוסף רייז, קיבל את מינויו בקהילת ‘נדחי ישראל’ בבולטימור רק ב-1840, כמאתיים שנה לאחר הגעתם של היהודים הראשונים. במקרים רבים נטל החזן תפקידים נוספים שבנסיבות אחרות נפלו בחלקו של רב הקהילה. הציבור הלא-יהודי העניק לחזן את הכבוד הראוי למנהיג הדתי של הקהילה היהודית, אך בעיניהם של אנשי הקהילה הוא נותר בעל תפקיד בלבד שמבצע את מה שמטילות עליו רשויות הארגון הקהילתי.
נוכחותו של העולם התרבותי-ספרדי בקהילות היהודיות באמריקה לא הייתה מוגבלת להיבטים הארגוניים, וזאת אף על פי שהיו בה מהגרים הן ממוצא ספרדי והן ממוצא אשכנזי, כפי שקובע החוקר יעקב מרקוס:
מנהג ספרד רווח בכל העולם החדש בתקופה הקולוניאלית, אפילו בקהילה האשכנזית לכאורה בסורינם. הוא היה מקובל כאן מאז הגעתם של הספרדים לברזיל ההולנדית במחצית הראשונה של המאה ה-17. במרוצת הזמן הוא התקבע כמנהג האמריקאי המקובל, אפילו בקרב מהגרים ממוצא לא ספרדי, שקיבלו זאת באופן אוטומטי למדיי. לעתים ניסו אשכנזים למחות, אך לא לאורך זמן ולא בתוקף רב (Jacob Marcus, The Colonial American Jew 1492-1776, p. 966).
לפי הסברו של מרקוס, היהודים שהגיעו מגרמניה או מפולין קיבלו את המנהג הספרדי לא רק משום שהיהודים הספרדים קדמו להם והקימו את הקהילות, אלא גם, ואולי בעיקר, עקב מעמדם החברתי והכלכלי הגבוה של היהודים הספרדים באותה תקופה:
המהגרים הגרמנים והפולנים שדרגו את עצמם באמצעות אימוץ הפולחן הספרדי והזדהות עם המורשת הספרדית (שם, עמ’ 967).
היהודים הספרדים הובילו את הקמת הקהילות היהודיות הראשונות על אדמת ארצות הברית. עוד באירופה הייתה השתלבותם של היהודים הספרדים בעולם התרבותי של סביבתם עמוקה הרבה יותר מהשתלבותם של אחיהם האשכנזים. התערות היהודים בסביבתם הייתה ניכרת יותר באמריקה מאשר באירופה, משום שגירוש היהודים מספרד ומפורטוגל הביא אותם לעולם החדש בזמן התהוותן של המושבות, עוד לפני עצמאותה של ארצות הברית. עם זאת נראה שתיאורו של מרקוס שלפיו הציבור האשכנזי השלים בטבעיות עם התפקיד הדומיננטי של היהודים הספרדים לוקה בחסר ואינו מספק תיאור מהימן של היחסים המורכבים בין העדות.
בין ספרדים לאשכנזים
ב-1976 חשף מלקולם שטרן כמה עדויות מעניינות שמקורן דווקא במסכמים לא יהודיים, ושמהם אפשר ללמוד על מורכבות היחסים בין יהודים ספרדים ליהודים אשכנזים במאה ה-18. ב-1735, כשנתיים לאחר הגעתם של יהודים לסוואנה, דיווח הכומר המקומי קווינסי לכנסייה באנגליה:
יש לנו כאן שני סוגים של יהודים, פורטוגלים וגרמנים; הראשונים, אשר נהגו כנוצרים בפורטוגל או בברזיל, מקפידים פחות ומוותרים על חלק גדול מן הטקסים היהודיים שלהם. כמו כן שני גברים צעירים, בניו של רופא אחד, מגיעים לפעמים לכנסייה, ומסיבות אלה נחשבים בעיני אנשים מסוימים לנוצרים, אבל אני לא יכול להתייחס אליהם כאל נוצרים, אלא שהחינוך שלהם במדינות מוצאם שבהן אולצו להיראות כנוצרים, גורם להם להיות פחות נוקשים בדרכם. יהודי גרמניה, שנחשבים ליהודים טובים יותר, מחמירים הרבה יותר בדרכם ומקפידים על החוק שלהם (Stern, Malcom H., New York’s Early Jews: Some Myths and Misconceptions, pp. 9-10).
יהודים אשכנזים על גלוית 'שנה טובה' מראשית המאה העשרים. Williamsburg Art Company. מאוסף הספרייה הלאומית
העדות המרתקת הזאת מחזקת את מה שנאמר לעיל בעניין תהליך ההסתגלות של היהודים הספרדים, האנוסים לשעבר, לסביבה הנוצרית. אין באפשרותנו לדעת בוודאות מה הניע את שני היהודים הספרדים שהזכיר הכומר בדבריו, וכנראה לא נוכל לדעת, אם ענייני אמונה הביאו אותם לבקר בכנסייה או שמא היה זה ניסיון להשתלבות חברתית. ואולם אין ספק שהיהודים הספרדים הכירו הרבה יותר לעומק את הסביבה הנוצרית והרגישו בה הרבה יותר בנוח מאחיהם האשכנזים. אפשר להניח שתחושת הקִרבה הזאת הובילה לעתים וביתר קלות לתהליכי התבוללות. אשר ליהודים הגרמנים, כלומר האשכנזים, עולה תמונה מעניינת. הם אמנם השתלבו בקהילות שהתנהלו על פי מנהגי הספרדים, אך הם היו אלה שניהלו אורך חיים יהודי אדוק יותר.
עדות נוספת ליחסים המורכבים בין האשכנזים לספרדים מגיעה מעטו של איש כנסייה אחר מסוואנה. הכותב – הכומר בולזיוס – עמד בראש הכנסייה הפרוטסטנטית של המהגרים מזלצבורג, ועל כן הייתה לו שפה משותפת עם יהודי גרמניה. כך הוא כתב למטה הכנסייה שלו בגרמניה:
יהודים אחדים בסוואנה התלוננו בפניי לפני כמה ימים שהיהודים הספרדים והפורטוגלים רודפים את יהודי גרמניה באופן שאף נוצרי לא ירדוף נוצרי אחר. אחד מהם ביקש ממני להפעיל את השפעתי על השלטונות לטובת יהודי גרמניה (שם, עמ’ 11)
הכומר מנסה להסביר את הרקע לסכסוכים בין העדות:
הם [היהודים] רצו לבנות בית כנסת, אך יהודי ספרד וגרמניה לא הצליחו להגיע להסכמה. הסיבות לכך אינן ידועות לי.
יהודי ספרד ופורטוגל אינם מחמירים כל כך בענייני אכילה כמו האחרים. למשל, הם אוכלים את הבקר [שמוגש] בבית האכסניה או שנמכר בכל מקום. לעומת זאת, יהודי גרמניה מעדיפים לרעוב מאשר לאכול בשר בהמה שהם לא שוחטים בעצמם (שם, עמ’ 11).
מתברר שהיחסים בין הצדדים לא היו הרמוניים כמו בתיאורו של מרקוס, שלפיו היהודים האשכנזים מתאימים את עצמם בקלות לקהילות הספרדיות הקיימות. אפשר לשער שבמקרים רבים נאלצו האשכנזים להתאים את עצמם לקהילות הספרדיות, יותר מחוסר ברירה מאשר מתוך רצון להיקלט או להידמות לאחיהם הספרדים.
שנים חלפו וגלי ההגירה שהחלו במאה ה-19, ובעיקר אלה שבאו ממזרח אירופה, שינו מן היסוד הן את ההיקף והן את אופיין של הקהילות היהודיות באמריקה, עד כדי כך שבמקרים רבים אף נשכח התפקיד המרכזי של יהודי ספרד בראשיתה של הקהילה היהודית הגדולה והחשובה הזאת.