פורסם בגיליון 131, אייר-סיון תשפ”א, מאי 2021
זנות כתופעה חברתית ותרבותית רווחה בכל התקופות, וימי הביניים באירופה אינם יוצאים מן הכלל בהקשר זה. בקרב חברת הרוב הנוצרית באירופה בימי הביניים נתפסה הזנות כרע הכרחי. מטרתה הייתה למנוע מציאות שבה נשים מהוגנות יאבדו את בתוליהן לפני החתונה או את תומתן ואת נאמנותן לבני זוגן לאחר הנישואין. ההנחה התרבותית הרווחת הייתה כי התאווה הגברית קשה לריסון, ועל כן הזנות נחשבה כדרך הכרחית לסיפוק התאווה הבלתי מרוסנת שלא תמיד מצאה את סיפוקה במסגרת הנישואין.
למרות יחס זה לזנות נעשו ניסיונות להרחיקה מן העין. עם העלייה בכוחן הכלכלי ובעצמאותן הפוליטית של מועצות הערים באיטליה ומצפון לאלפים החל מהמאה ה-13 אנו עדים לחקיקה עירונית שהסדירה את התופעה והגבילה אותה. אזורים מסוימים בעיר, למשל סמוך לכנסיות, הוגדרו כאסורים בזנות, ובמהלך המאות ה-14 וה-15 הוסדרה הזנות והזונות סומנו באמצעות ביגוד מובחן או איסור על שימוש בביגוד מסוים במטרה להבחין באופן מובהק בין נשים מהוגנות לבין מי שעוסקות בזנות למחייתן.
זנות נחשבה כאמצעי הכרחי לסיפוק התאווה הגברית. התרחשות בבית בושת, המונוגרמה של ברונסוויק, הולנד, 1540 מוזאון סטדל, פרנקפורטלא ביום השוק
הסדרת זמנה ומקומה של הזנות ניכרת למשל בסיפור המופיע ב’ספר חסידים’, חיבור יהודי אשכנזי מהמאה ה-13 המיוחס לרבי יהודה בן שמואל החסיד מהעיר רגנסבורג שבדרום גרמניה:
צא ולמד מן שר של גויים. הגמון אחד היה ובמקומו היה שוק גדול, והיו מתקבצים מכל מקומות באותו יום, ונקבצות שם זונות הרבה, ולאותם זונות הייתה גברת אחת על כולן. אמר ההגמון לעבדו: “קח ממוני הרבה ותשכיר כל הזונות, כי מחר יבואו לשוק. ולאחר שתשכיר כולן כמו שירצו, תכניס כולן בבית אחד ותציע לכל אחת מיטה יפה ותן להם לאכול ולשתות ומלאכת צמר, ותשמרם עד שיעבור השוק ותשיבם למקומן”. הלך ודיבר אל הגברת של הזונות ואמר לה: “כל מה שאת חפצה אתן לנשים שלך, יותר ממה שתרוויחו”. ונתן לה כל מה שאמרה, והכניס כולם בבית אחת ושמרם. לאחר שעבר השוק השיב כולם לעיר. כך היה עושה כל זמן שהיה השוק והזונות באות על כן. כל שכן ישראל שצריכין לעשות סייג וגדר מעושי עברה, על כן ציווה (דברים כ”ג, י”ח): “לא תהיה קדשה מבנות ישראל” (‘ספר חסידים’, מהדורת ויסטינצקי תרנ”א, עמ’ 46-47).
הסיפור מעלה על נס את פועלו של הגמון, בישוף עירוני המתואר כשליט העיר החרד לרמתה המוסרית של קהילתו בעיקר בימי השוק, בעת שהתקבצו לעיר סוחרים רבים והפריצות גברה. איש אמונו של הבישוף שכר בימי השוק את כל הזונות והעסיקן בטוויית צמר, שבניגוד לזנות נתפסה כעיסוק נשי ראוי. ברומא העתיקה אפילו נשים אצילות עסקו במלאכת הטוויה, שכן זו העידה על איפוק, אצילות וריסון מיני, ושיקפה את המידות הטובות שבהן ניחנו הנשים.
הסיפור אינו עוסק בהדברת הזנות אלא בהסדרתה ובצמצומה. עקירת התופעה כלל אינה עולה על דעתו של הבישוף, וכנראה שגם לא על דעתו של היהודי המביא את הסיפור. אין בסיפור תיאור של הפעלת כוח, אלא של ניסיון ליצור מציאות כלכלית שבה הזנות תצומצם בלי לגדוע את פרנסתן של הזונות.
ספר חסידים משקף ניסיונות שעשו אנשי הכנסייה ושליטי ערים חילונים בקיסרות הגרמנית לצמצם את הזנות. כחמישים שנה לאחר זמנו, בשלהי המאה ה-13, יש עדויות על חקיקה שנועדה לתחום ולצמצם את הזנות בערי הקיסרות. ב-1278 למשל חקק מלך גרמניה רודולף הראשון מהבסבורג חוק שלפיו נדרשו הזונות לעזוב את העיר וינה במוצאי שבת ונאסר עליהן להימצא בתחומיה בימי ראשון שהיו גם ימי שוק. עוד נאסרה כניסתן לעיר במשך ארבעים ימי צום הלנט. זונה שהפרה צו זה סבלה מעונש גופני כבד.
ניסיונות של השלטונות לצמצם את התופעה. משטרת צרפת פושטת על בית בושת ושולחת את הדיירות לאמריקה. פייר דופה, תחריט, 1780
הכניסה ליהודים אסורה
עדויות מהמאות ה-13 וה-14 במקומות שונים באירופה מתארות נשים יהודיות העוסקות בזנות. כך למשל בקובץ ‘תשובות חכמי פרובינציא’ (פרובנס), בתשובה הלכתית המיוחסת לרבי יצחק ברבי מרדכי קמחי, מתואר מקרה של קידושי טעות או קידושי שחוק בין צעיר יהודי לזונה יהודייה בעיר קרפנטרה:
שאלה על עניין שאירע בקרפנטראש על אישה אחת קדשה שהייתה מזומנת לכל עובר ושב, ונכנסו לשם חבורה אחת מאנשים פוחזים והיו אוכלים ושותים עמה … ויקר מקרה … ונתן הקלמנט בידה לשם קידושין … הודיענו אדוני דעתך אם יש בזה שום ספק (‘תשובות חכמי פרובנציא’ סימן כז, עז).
התואר קדשה והגדרתה של האישה כמזומנת לכל עובר ושב אינם מותירים מקום לספק באשר לעיסוקה, ומהשאלה אם קידושי השחוק חלים או לא ברור כי היא הייתה יהודייה.
באמצע המאה ה-14 חלו שינויים בדפוסי הזנות בערים באירופה. ברבות מהן יועדו אזורים מוגדרים לזנות, הזונות הועמדו תחת פיקוח ומועצות הערים גבו מסים מהכנסותיהן. במקביל העמיקה המגמה לדחוק את רגלי היהודים מהמרחב הציבורי העירוני ולתחום את מגוריהם. בערים רבות באירופה הנוצרית נדרשו יהודים וזונות לסמן את עצמם בצבע הצהוב שסימל שטניות ופיתוי, ואף נערך פיקוח על האוכלוסייה שפקדה את בתי הזונות. בין הקבוצות הראשונות שהודרו מבתים אלה היו היהודים.
אהוד בן גרא הורג את המלך עגלון לעיני יהודים שלראשם כובעים צהובים מעין אלה שיהודים אולצו לחבוש בימי הביניים באירופה. איור מתוך ספרו של רודולף פון אמס 'תולדות העולם', המאה ה-14 ספריית אוניברסיטת פולדה, גרמניה
איננו יודעים מה היה שיעור היהודים שפקדו את בתי הזונות ומה היה מספרן של הנשים היהודיות שעסקו בזנות, אך יש בידינו לא מעט עדויות על יהודים שהלכו לזונות נוצריות. מהמאה ה-14 ואילך נותר בארכיונים עירוניים תיעוד על כך שיהודים פקדו בתי זונות בערים הגרמניות, לא אחת בניגוד לחוק העירוני. בארכיון העירוני של ציריך נמצאו תיאורים אחדים של גברים יהודים שנתפסו בעת ששכבו עם נשים נוצריות.
בערים רבות נאסר על יהודים לפקוד בתי מרחץ ובתי בושת עירוניים. בית מרחץ בתוך בית בושת. מיניאטורה מתוך ספרו של ולריוס מקסימוס, המאה ה-15, ספריית ארסנל, פריז
הדפוס במקרים אלה היה כמעט תמיד זהה: גבר יהודי ממעמד כלכלי גבוה יחסית נתפס עם אישה נוצרייה ממעמד כלכלי נמוך – נערה משרתת או זונה. ברוב המקרים שתועדו נקנס הגבר היהודי על ידי המועצה העירונית בסכום גבוה והאישה חסרת המעמד גורשה מהעיר.
בשלהי המאה ה-15 הייתה החמרה בענישה כלפי גברים יהודים שנתפסו עם זונות נוצריות, והיו גם כאלה שנידונו למוות. מתיעוד מסוף המאה ה-15 שנחקר על ידי ד”ר סופיה שמידט עולה כי הקהילה היהודית ברגנסבורג התערבה לטובת חתנו של סעדיה שטראובינגר, מעשירי היהודים בעיר, שנתפס עם זונה נוצרייה. הצעיר, ששמו לא נזכר בתיעוד, נאסר ונידון למוות, והקהילה ביקשה את שחרורו תמורת סכום גבוה בנימוק שהיא מבקשת למנוע תקדים משפטי שבו יוצא יהודי להורג בגין עברה זו.
בבית הבושת. חיתוך עץ גרמני, סביבות 1450
בסבך המעמד האישי
בתשובה המיוחסת לרבי משה מולין, אביו של החכם האשכנזי המפורסם רבי יעקב בן משה הלוי מולין המכונה מהרי”ל, מתוארות הנסיבות החברתיות שהביאו להידרדרותן של נשים יהודיות לזנות:
יגדל שלום רבותינו שבגולה. אנא הורנו דרך הישר על אודות שומרת יבם והוא [היבם] משומד להכעיס ואדוק לעבודה זרה ממש, והיבמה נפלה לפניו ואין אח אלא הוא. ורצתה לתת לו הון רב כדי לחלוץ ולא אבה, כי אמר בפה מלא שלא היה חפץ להחזיק אמונת היהודים כי הוא קיצריי”א [כופר]. והנה היבמה זו ניסתה בו כמה פעמים היחלוץ ולא אבה ומיאן בה לעשות, והיא ישבה כך עגונה ימים רבים. לסוף קלקלה שנבעלה לגויים וילדה לזנונים. לסוף הלכה ונישאת לבחור בן ברית [יהודי] בלא התרת שום מורה. ונודע הוא שבמיתת בעלה היה האח משומד כאשר הוא עדיין. ועתה שנישאת לאיש ביקשוני האיש והאישה למצא לה דרכים וצדדים להתיר, אחרי כי הוא דיעבד. ואפילו הכי אמרתי אליהם לפרוש זה מזה עד כי נדע תשובת רבותינו ולא אבו, כי היבמה אומרת ששמעה מפי גדולי רבותינו שאמרו אליה שלכתחילה אין מתירין לה להינשא, אבל אם היא תעבור ותינשא אין מפרישים אותה מבעלה, ועל דא [זה] סמכה, והמה יושבים אתנו פה. ובכן מוטל עלינו להוציא הדבר לאמיתו ולאורו על פי רבותינו, ונחלה פני כבוד רבותינו לכתוב [דעתם, כי הגדולים] חלוקים בדבר כאשר נבאר (‘שאלות ותשובות מהרי”ל’ סימן רה).
בשאלה לא מופיע תאריך מדויק, אך בתשובה מובאים פרטים נוספים על נסיבות המקרה שמהם ניתן ללמוד מתי נכתבה. האישה התאלמנה ב-1349, בפרעות שפרצו בעקבות מגפת המוות השחור, והשאלה נשאלה כעשרים שנה מאוחר יותר:
והנה זאת היבמה זה עשרים שנה שישבה עגונה ועגומה כי בעלה מת בגזרת ק”ט … והנה זה חמש שנים או שש שנים שקלקלה עם גויים, ויש לדאוג אם יכופו רבותינו להוציאה בגט חס ושלום תיפוק חורבה מינה [תצא תקלה מזה], לכן תאירו עינינו בנדון זה ויכתוב כל אחד מכם את דעתו על כתב האיגרת הזה למטה. ודעתנו נוטה להתיר אחרי כי הוא דיעבד (שם).
איננו יודעים את הפרטים המדויקים באשר לנסיבות חייה של האישה שנותרה עגונה ועגומה, וגם שמה ומקום מגוריה לא הגיעו לידינו, אך מהתיאור עולה כי לאחר שלא מצאה פתרון למצבה הקשה היא יצרה קשרים מזדמנים עם גברים לא יהודים. אף כי במקרים רבים נבעה ההידרדרות לזנות ממצוקה כספית, במקרה זה נראה שלא זו הייתה הסיבה, שכן במהלך ניסיונותיה לשכנע את גיסה שהתנצר לחלוץ לה וכך להתיר את נישואיה היא הציעה לו כסף רב. מהשאלה משתמע אפוא שהאישה יצרה קשרים מזדמנים עם נכרים מתוך מצוקה רגשית, הדרה חברתית וכמיהה לצאצאים, ומאחד מהם אף נולד לה בן, מצב שהקשה עוד יותר על מעמדה החברתי.
נשים שהרו מחוץ לנישואין הידרדרו לשולי החברה. זונה שהרתה, אורס גרף, אוסף המוזאון לאמנות בבזל, 1518
לא מן הנמנע כי היכולות הכלכליות של האישה או של משפחתה סייעו לבסוף בידי האישה למצוא יהודי שיסכים לשאת אותה למרות מעמדה הבעייתי, ובני הזוג פנו לרבנים במטרה לאשר את נישואיהם לאחר מעשה. המהרי”ל מספר ששמע מאביו על השתלשלות המקרה:
ושלחו דבריהם לרבותינו שבגולה, וכמה גדולים הסכימו ורצו להתיר … ולא היה כוח בידם כי מהר”ם סגן לכהנים [אביו של המהרי”ל] היה מן האוסרים, כן שמעתי מפיו בישיבה, וסוף בעוונות נפקא חורבה ויצאתה לתרבות רעה (‘שו”ת מהרי”ל החדשות’ סימן רז).
האישה המדוברת לא רק הידרדרה לשולי החברה היהודית אלא סופה שיצאה לתרבות רעה. לא ברור מלשון התשובה אם הכוונה היא שעסקה בזנות למחייתה או שחיה חיים פרוצים מאוד. שני הפירושים אפשריים.
הקדוש הנוצרי אברהם פון קידונה מתקבל על ידי המארח של בית הבושת בבואו להציל את אחייניתו מריה מחיי זנות. חיתוך עץ גרמני, 1477סיפורה של רחל
גישה הלכתית נוקשה פחות מצויה בתשובותיו של רבי יהודה בן אליעזר הלוי מינץ – מהר”י מינץ – שנולד בראשית המאה ה-15 במיינץ שבגרמניה. רבי יהודה האריך ימים ונפטר בכ”ד בתשרי רס”ט (1508) כשהוא קרוב לגיל מאה. ב-1462 נדד עם יהודי מיינץ לצפון איטליה, התיישב בעיר פדובה שהייתה בשליטת הרפובליקה של ונציה ומונה לרב העיר ולראש הישיבה המקומית.
תשובתו של מהר”י מינץ אינה תשובה רגילה בעקבות שאלה שנשלחה אל הרב, אלא מעין הצהרת כוונות הלכתית. היא עוסקת בנערה יהודייה לא נשואה שהגיעה לעיר פדובה עם ולד יונק בן חמישה חודשים, ובדיון ארוך ומנומק מסביר הרב מדוע התיר לאישה להינשא על אף שהתלמוד אוסר במפורש להינשא בשנתיים שלאחר הלידה, איסור שהתקבל על דעתם של הפוסקים ונתפס כהלכה חלוטה. בתיאור המעשה מגולל מהר”י מינץ את הקשיים הניצבים בפני מי שמנסה למנוע את הידרדרותן של נשים מסוג זה:
אמרתי אספרה אל חוק למען ידעו דור אחרון מאיזה טעם התרתי לרבי מרדכי פופשטילן לישא אישה מינקת עם ולדה תוך חמישה חודשים ללידתה אף שוולדה עמה בחיקה, והנה אדברה וירווח לי … הסיבה ראשונה שהביאני לידי כך שרבו עלינו פריצי הדור בעוונותינו הרבים, באופן שבדינינו בדין ישראל אי אפשר מלרעות זונות. ולא זו בלבד אלא שמשכירות להן בתים ברחובותינו ויש פרץ ויש צווחה מצדנו בחוצותינו, ואין משגיח כי יד הפריצים תקפה עלינו ואימתן מוטלת על הבריות מכמה אנפי [פנים]. והרבה פעמים רצו אנשי מעשה ויראי ה’ לעמוד בפרץ ולגדור גדר על ידי ערכאות של גויים בסוד על ידי החוקרים ודורשים, ולא יכלו להשיג בסיבה שנראה לערלים שהדבר הזה מצווה להושיב זונות בשווקים וברחובות ובכל פינות הבתים כדי להצילם מעברה יותר חמורה מאיסור אשת איש. גם זה ידוע ומפורסם שתכף בבואה הנה זאת האישה רחל בבית המחנה [בית המלון] באו אצלה קצת מן הפריצים לפתותה לשמוע להם להיות מופקרת לכל, אלא שהענייה עמדה חזק על משמרתה לבלתי שמוע להם. ועם כל זה רבי מרדכי הנ”ל הבריחה לבית אחד, ומאותו בית אל בית אחר, אל הבית שעומד על הבית החיים [בית הקברות] שהקברן דר בו שהוא חוץ לעיר. מכל מקום גם שם הלכו לפתותה ולרצותה עם דברים שנכנסים ללב, לאמור כי אי אפשר לה להחיות את נפשה ונפש ולדה כי אם תשמע להם, כי לא תמצא שום שכירות. מכל מקום לא רצת לשמוע דבריהם. אבל נפל קצת טינה ויראה ופחד בלבה מצד חסרון מזונות ופרנסתה, וגילתה דעתה שהייתה מרוצה להינשא לזה רבי מרדכי שהביאה לזה הגליל. וכן הוא כמו כן גילה דעתו שמרוצה לישא אותה אם היה לה רק כדי לכסות ערוותה, כי באתה ערום ועריה. ואפשר שכבר הייתה הסכמה זו ביניהם קודם שבאו הנה לזה הגליל, אלא שמיהרה לגמור העניין במהרה אם אפשר. וכן הנשים החשובות והיקרות שבקהילה נדרו לה לסייע לה, וכן נשלם הבניין ונשא אותה במזל טוב.
ובראותי שאי אפשר להציל שתי נפשות מישראל שלא יצאו לתרבות רעה או לדיראון עולם חס ושלום אמרתי להתיר מינקת חברו בכהאי גוונא [במקרה כזה] וסמכתי עצמי על … כמו שאפרש אם ירצה ה’. ומכל מקום נמלכתי בבית דיני בהלומדים ישמרם צורם ויחיים הנמצאים אתי, וכן דעתם שראוי להתיר בכהאי גוונא (‘שו”ת מהר”י מינץ’ סימן ה).
"וכן הנשים החשובות והיקרות שבקהילה נדרו לה לסייע לה, וכן נשלם הבניין ונשא אותה במזל טוב". חתונה יהודית, מרקו מרקולה, ונציה, 1780
מרדכי פופשטילן ורחל פנו כנראה למהר”י מינץ כדי שיאפשר להם להינשא. מהדברים עולה כי מרדכי הכיר את רחל עוד לפני שהגיעה לפדובה, בעת שהיטלטלה בדרכים מגרמניה לצפון איטליה בחיפוש אחר מקום שבו תוכל לגור ולהתפרנס, וכי לרחל היה מוניטין מפוקפק כבר בארץ מוצאה.
לא להחיל את הדין
מהר”י מינץ נקרא להכריע במה שמכונה בהלכה ‘דין מינקת חברו’. על פי דין התלמוד במסכת יבמות (מג.) אסור לאישה מינקת שהתגרשה או שהתאלמנה להתקדש לפני שעברו 24 חודשים מהלידה – משך הזמן שהיה מקובל להנקה. דין זה נקבע כתקנה לטובת היילוד, והוא נבע מחששם של חכמים שמא בשל רצונם של בני הזוג החדש בילדים תתעבר המינקת ולא תוכל להיניק את הילד, או שאביו החורג יעדיף את הטיפול בצאצאיו שלו ויזניח את הטיפול בילדיו החורגים. האיסור חל באופן גורף הן על אלמנה והן על גרושה, יהיה אשר יהיה מצבה הכלכלי של האם.
רבי יעקב בן אשר פסק דין זה להלכה בחיבורו ‘ארבעה טורים’, והוא התקבל כהלכה מחייבת הן בקהילות אשכנז והן בקהילות ספרד, אך כבר במאה ה-13 סייג רבי מרדכי בן הלל – המרדכי – את הדין. הוא קבע כי בשלושה מקרים האישה מותרת להינשא קודם לזמן זה: אם הוולד נפטר; אם האם גמלה אותו עוד כשהייתה נשואה; ואם שכרה לו מינקת עוד כשהייתה נשואה. במקרה של רחל אף אחד משלושת התנאים האלה לא התמלא, ולכאורה היה צריך להחיל עליה את דין מינקת חברו.
מהר”י מינץ מסביר בתשובתו כי אי אפשר להחיל על רחל את דין מינקת חברו שנועד להגן על התינוק מפני הזנחה של אב חורג, שכן מדובר על אישה שכבר הידרדרה לזנות וקיומו של אב חורג יכול דווקא להציל את התינוק ואת אמו מחרפת רעב. מדבריו ניתן להבין שרחל עסקה בזנות כבר באשכנז, אם כי ייתכן שעסקה בכך רק באופן מזדמן. העובדה שרחל סירבה בכל כוחה הדל לפריצי הדור שביקשו לדרדרה לזנות בפדובה יכולה לסייע בהטיית הכף לטובת ההיתר, שמא בסופו של דבר כוחה לא יעמוד לה והיא תתרצה להם.
אנטומיה של הידרדרות
ממצאיה של אלישבע קרליבך שחקרה תופעות דומות בקהילות אלטונה, המבורג וונדסבק (אה”ו) שבצפון גרמניה במאות ה-17 וה-18 יכולים לסייע בשחזור הסיפור שבו אנו עוסקים. רחל השתייכה כנראה למה שקרליבך מכנה ‘נשים שנפלו’ – נערות צעירות שהתפתו לקשרים אינטימיים עם גברים, אולי תמורת הבטחה לנישואין, וכתוצאה מכך נכנסו להיריון. מעמדן של נערות אלה ירד באופן דרמטי בשוק השידוכין והנישואין, וגם האפשרות שעמדה בפניהן למצוא פרנסה במקום מגוריהן הצטמצמה מאוד.
ייתכן שרחל עסקה בזנות באופן מזדמן כדי לפרנס את עצמה, וכנראה שילדה עוד באשכנז. יש להניח כי היא ביקשה לצאת ממעגל הזנות ולפתוח בחיים חדשים במקום אחר, וכמו רבים מיהודי אשכנז שמצבם הידרדר בתקופה זו היא ניסתה את מזלה בקהילה האשכנזית הגדלה בצפון איטליה. רחל קיוותה כנראה למצוא עבודה כמשרתת באחד מבתי היהודים בקהילה היהודית האשכנזית בפדובה, שכמו בערים ונציה וטרוויזו התבססו בהן במהלך המאה ה-15 קהילות אשכנזיות דוברות יידיש. אולם בהגיעה לפדובה כאם יחידנית מניקה הזקוקה בדחיפות לפרנסה היא נפלה כפרי בשל לידיהם של אלה שמהר”י מינץ מכנה ‘פריצי הדור’. הללו עשו מאמצים כבירים לדרדרה לזנות והפעילו עליה לחצים פסיכולוגיים כבדים. איננו יודעים מי היה מרדכי פופשטילן ומדוע הסכים להינשא לרחל שעברה המפוקפק לא נסתר מעיניו. סביר להניח שגם הוא היגר מאשכנז והכיר את רחל בדרך. מדברי מהר”י מינץ עולה שהוא הבין עד כמה חשוב שרחל תינשא למי שרק יסכים לכך, שכן נישואיה היו בעיניו הפתרון למניעת הידרדרותה לזנות כאמצעי היחיד שנותר לה לפרנסתה ולפרנסת הוולד.
מהדברים עולה שהזנות עמדה במוקד המאבק בין שלטונות העיר הנוצריים לבין היהודים שביקשו לצמצם את תופעת הזנות היהודית. ייתכן שהשלטונות אף עודדו את הזנות שנתפסה כרע הכרחי וניסו לאפשר למעוניינים בכך לפתוח בתי זונות ליהודים. באמצעות עקירת דין הגמרא והתרת הנישואין של רחל ומרדכי גרם מהר”י מינץ לכך שפריצי הדור יפסיקו לדחוק ברחל להפוך לזונה. ייתכן כי העלאת הדברים על הכתב כגילוי דעת הלכתי נבעה לא רק מרצונו להסביר את פסק ההלכה במקרה המסוים הזה, אלא גם משאיפתו לתת מענה לתופעה חברתית רחבה יותר שכנראה רווחה בצפון איטליה ואולי גם במקומות אחרים בתקופה זו.
בית המכירות בונהמסהדרך למטה
דרכה של אשת חברה מבית המלך אל הרחוב
בסדרה ‘התקדמותה של אשת תענוגות’ שצייר הקריקטוריסט האנגלי ריצ’רד ניוטון בסוף המאה ה-18 מתוארת הידרדרותה של אישה מהמעמד הגבוה לזנות. היא מתחילה את דרכה כגבירה מכובדת בחצר המלך, והיא אף יוצאת עם ג’נטלמן נאה ועשיר, אך כשהיא מלווה אותו לנשף מסכות מחופשת לכוהנת בכחוס היא שותה לשוכרה שלא כהרגלה ומשליכה כוס יין בפרצופו של אהובה. לאחר התקרית הוא משליך אותה, והיא מתנחמת בכך שהסַפָּר הבטיח לשאת אותה לאישה. כשמתברר לספר שאין לה כל הכנסה הוא נסוג מהבטחתו והיא עוברת למערב לונדון, שם היא מציגה את גופה לראווה ברחוב אוקספורד. אחרי התנסות עם לקוח מהמעמד הגבוה היא מתחילה לשתות ולהסתבך בקטטות, שוקעת בחובות ועוברת לגור הרחק מהשכונות הנחשבות במרכז, שם היא מתמסרת לגברים תמורת שכר נמוך, הופכת לפילגשו של מהמר ונעצרת בשל חובות. במשך שנתיים היא משמשת פילגש לשני שודדי דרכים, לעורך דין חושף שחיתויות ולשני זמנים שהוגלו. באשמורת הלילה האחרונה היא ממשכנת את שפתון הכסף שלה בעבור ארוחת בוקר, ולבסוף היא עובדת כמשרתת של מי שהייתה בעבר משרתת שלה תמורת לינה, מזון ומעט כסף שבו היא קונה אלכוהול. לאחר שחלתה גבירתה האכזרית מגרשת אותה כדי שלא תצטרך להשתתף בהוצאות קבורתה.
ממחלות ההגירה
העובדה שהאירועים התרחשו במחצית השנייה של המאה ה-15 אינה מקרית. בתקופה זו ביקשו כאמור מועצות הערים בצפון איטליה – כמו הערים בצפון אירופה ובגרמניה – למנוע ביקורי יהודים בבתי זונות עירוניים. אם במחצית הראשונה של המאה ה-14 עוד הייתה העלמת עין מסוימת מיהודים שפקדו את בתי הזונות, וכאשר הם נתפסו הסתפקו השלטונות בהטלת קנס, הרי שבמאה ה-15, עם דחיקתם של יהודים מהמרחב הציבורי, חלפה העלמת עין זו מן העולם.
כך למשל ב-1470, באותה תקופה שבה נכתבה התשובה, נענש לקוח יהודי של זונה נוצרייה בנורדלינגן שבגרמניה בצריבת בשרו בברזל מלובן. בערים רבות נאסר על יהודים לפקוד בתי מרחץ ובתי בושת עירוניים, ובניגוד לתקופות מוקדמות יותר האיסור גם נאכף. ייתכן כי זה מה שהמריץ את פריצי הדור לסרסר בנערות יהודיות בעלות עבר מיני מפוקפק שהגיעו כמהגרות חסרות כל מגרמניה לצפון איטליה. אף כי אין לכך ראיה ברורה, בהחלט סביר שהם ניסו להקים בתי זונות יהודיים כתחליף לבתי הזונות העירוניים שהלכו ונחסמו בפניהם.
הדמויות הראשיות בסיפורם של מרדכי ורחל, ובכללן מהר”י מינץ עצמו, היו של מהגרים. הקשר בין הגירה לפשיעה ובין הגירה לזנות הוא מן המפורסמות. הרצון להגר ולשפר את תנאי החיים מנוצל לא אחת על ידי גורמים עברייניים, ומשברי הגירה מאיצים לא אחת את ההידרדרות לפשע. אפילו במאה ה-21, שבה המעבר ממדינה למדינה הפך קל מאוד, ההגירה משולה לקפיצה אל הלא נודע, וקל וחומר שכך היו פני הדברים בתקופות עברו.
במאה ה-19 התפרסמו בשני חלקיה של אמריקה ארגוני פשיעה יהודיים שפיתו נערות יהודיות, בעיקר ממזרח אירופה, להגר אל העולם החדש במטרה לשפר את תנאי חייהן. ארגון הפשיעה ‘צבי מגדל’ בדרום אמריקה ודומיו במקומות אחרים ניצלו את יצר ההרפתקנות של הנשים הצעירות שהיו נחושות לשנות את גורלן, ואת ריחוקן ממעגלי התמיכה המשפחתיים והקהילתיים. נשים אלה פותו לחצות את האוקיינוס בהבטחה כי יזכו להתפרנס כמשרתות וכאומנות באמריקה. לא אחת הן הותקפו ונאנסו כבר בדרך, ומשהגיעו אל העולם החדש האפשרות היחידה שעמדה בפניהן לשרוד ולהתפרנס הייתה למכור את גופן. לצערנו, פשעים דומים מצויים בחברות מהגרים רבות, יהודיות ולא יהודיות, גם בהווה.
רחל ליברמןהלוחמת בסרסורים
רחל ליברמן הייתה מהנשים הצעירות שנפלו ברשת ארגון הסרסורים היהודי ‘צבי מגדל’. היא נולדה באוקראינה ב-1900. ב-1922 היגרה עם בעלה ושני ילדיה לארגנטינה, וזמן קצר אחר כך בעלה נפטר משחפת. רחל עברה לבואנוס איירס במטרה להתפרנס כתופרת, אך נפלה ברשת ‘צבי מגדל’. כעבור שנים הצליחה לפדות את עצמה מהארגון ולפתוח חנות, אך אנשי הארגון שחששו כי תסלול דרך לאחרות שלחו סרסור לחזר אחריה. היא נישאה לו מבלי לדעת על חברותו בארגון, ולאחר ששדד את כל רכושה אילץ אותה לשוב לזנות. ב-1929 הצליחה להימלט והתלוננה במשטרה. הודות לעדותה נחשפה פעילות ‘צבי מגדל’ והארגון חוסל.
לעמוד בפרץ
במקרה של רבי משה מולין מאמצע המאה ה-14 לא התקבל הניסיון להתיר בדיעבד על סמך מקורות הלכתיים את נישואיה של העגונה שנזקקה לחליצה. תשובתו של מהר”י מינץ נועזת הרבה יותר ומעידה על הכרעה הלכתית לא פשוטה מתוך מודעות לבעיה חברתית שכיחה. הוא עוקר את דין הגמרא בעניין מינקת חברו כדי למנוע את תופעת הזנות. מהר”י מינץ התעמת עם פריצי הדור סוכני הזנות, וזכה לסיועם של תלמידיו חברי בית הדין. גם הנשים החשובות בקהילת פדובה נרתמו לסייע. הן יצרו רשת ביטחון נשית סביב רחל שקשריה עם בני משפחתה התרופפו, אולי עוד לפני הגירתה ובוודאי במהלכה, והעניקו לה נדוניה שאפשרה את נישואיה למרדכי פופשטילן בעקבות היתרו של מהר”י מינץ.
האם צעדו הנועז של מהר”י מינץ הצליח? האם אכן הודברו במקומו הזנות והסחר בנשים? כל אלה ראויים למחקר נוסף. אין ספק כי לעתים די במעשה בודד כדי להביא לשינוי מסוים במגמה. הכרעתו האמיצה זכתה להיכנס לספרות ההלכה, ורבי משה איסרליש – הרמ”א – הביא בהגהותיו על השולחן ערוך את דברי מהר”י מינץ כהלכה פסוקה:
ויש להקל במופקרת לזנות כדי שיהא בעלה משמרה (שולחן ערוך, אבן העזר, י”ג, י”א).
חתן מקדש כלה בטבעת תחת החופה. איור להגדה של פסח, אוסף המוזאון היהודי בווינה, אמצע המאה ה-15
