החרב המגן והסוס

פורסם בגיליון 141, אדר ב’ תשפ”ב, מרץ 2022

באוקטובר 1066 פלש הטוען לכתר אנגליה ויליאם דוכס נורמנדי עם צבאו לממלכת אנגליה והתמודד חזיתית עם יריבו בקרב הייסטינגס. בתחילה נראה כי לוויליאם אין כל סיכוי. לתביעתו לכתר לא היה ביסוס מוצק, והוא נלחם נגד המלך הרולד גודווינסון שהצליח להביס את הצבא הוויקינגי ואף להרוג את האראלד השלישי מלך נורווגיה רק שלושה שבועות קודם לכן בקרב על גשר סטמפורד. אין ספק שוויליאם לקח סיכון לא מבוטל כשקרא תיגר על הממלכה האנגלו-סקסונית, ממלכה ותיקה ומבוססת.

למרות זאת קרב הייסטינגס הסתיים במפלה מוחצת של הצבא האנגלו-סקסוני ובמותם של המלך הרולד ושל חלק נכבד מהאליטה השלטונית באנגליה. הניצחון בקרב סימן את ראשיתו של מהפך שלטוני רחב היקף אשר העניק לוויליאם הזדמנות לשנות את האליטה החברתית והכלכלית השלטת בממלכה האנגלית ולמעשה להחליף אותה. ויליאם הוכתר למלך אנגליה, זכה לשם ויליאם הראשון, והיה למייסד שושלת שצאצאיה מולכים באי הבריטי עד היום. הוא הוביל מהפכה רחבת היקף שהשפעותיה על החברה ועל הכלכלה באנגליה ניכרות עד היום. גורם משמעותי בניצחונו של ויליאם היה קבוצות פרשים שזכו לכינוי אבירים.

אבירים וקשתים נורמנים בקרב הייסטינגס. סצנה רקומה מתוך שטיח קיר המתאר את כיבוש אנגליה על ידי הנורמנים. אנגליה, המאה ה-11. מוזאון באיֶיה, צרפת

כאשר אנחנו חושבים על אבירים אנחנו נוטים לראות מול עינינו לוחמים בעלי תואר סר העוטים שריון מתכת מלא, רוכבים על סוסים מפוארים, גרים בטירות מבוצרות, משתתפים בתחרויות ונוטלים חלק בהרפתקאות צבאיות מפוארות. אף שלתדמית זו יש בסיס היסטורי, מקורה בעיקר בעידן הרומנטי שהתפתח במהלך המאה ה-19 כתגובת נגד למהפכה התעשייתית ולעידן הקדמה שהיא סימלה.

העידן הרומנטי, שהדגיש את הכמיהה לעבר, העלה מחדש על הנס את האבירים. דמות האביר וקוד ההתנהגות האבירי בוטאו ברומנים היסטוריים, למשל בספרו של וולטר סקוט ‘אייבנהו’, והאמנות הגותית זכתה לתחייה מחודשת בין השאר באמצעות שחזור כלי נשק ושריונים מימי הביניים. דמותו של האביר קמה לתחייה, אך בפועל עוצבה מחדש באופן שלא תאם בהכרח את המציאות ההיסטורית.

האביר על הסוס הלבן. בעידן הרומנטי היה האביר סמל לתפארת העבר מול מאפייני הקדמה. 'קרב אבירים בכפר', אז'ן דלקרואה, 1824 מוזאון הלובר, פריז

מקצוע חדש

מקורם של האבירים במאה התשיעית, בסוף תקופת שלטונה של השושלת הקרולינגית, כאשר המלכים הפרנקים החלו להשתמש בארכוף שאפשר ללוחמים לשבת ביציבות על הסוסים ולאחוז בכלי נשקם. עם התפרקות האימפריה הקרולינגית והתפוררות השלטון המרכזי באירופה במהלך המאה העשירית אימצו שליטים מקומיים את הטכנולוגיה וניצלו את כושר הלחימה והניידות של לוחמים רכובים כדי לבסס את שליטתם ולהניס מתחרים פוטנציאליים.

לוחמים אלה השתייכו לקשת רחבה של מעמדות ולא נמנו על שכבה כלכלית וחברתית אחת. אמנם חלקם היו בניהם הצעירים של האדונים המקומיים, אך אחרים הגיעו מקרב קבוצות לוחמים ששירתו את האדון, גרו בביתו והיו תלויים בו למחייתם, וידוע אף על בני איכרים צמיתים שנמנו על חיל הפרשים של אדוניהם בעת הצורך כחלק מחובותיהם הפאודליות.

כתוצאה מהתפתחות הפאודליזם גבר הצורך של אנשי האצולה, בעיקר בצרפת ובארצות השפלה, להשתמש באבירים כדי לבסס את מעמדם. בשל התפוררות השלטון המרכזי נוצרו קשרי תלות בין האליטה הכלכלית לבין בני חסותה. לצורך ביסוס שליטתם נהגו האדונים לחלק חלקות קרקע לצמיתיהם שכונו וסלים, ובתמורה אלה נשבעו אמונים לאדוניהם והתחייבו לסייע לצבאם שהתבסס על פרשים שאומנו למטרה זו.

לאחר שוויליאם הראשון הוכתר כמלך אנגליה היה עליו לבסס את שלטונו בממלכה, להתמודד עם גל מרידות, ולהתגונן מפני אפשרות שהוויקינגים ינסו לפלוש שוב לאנגליה במטרה להשתלט עליה. כחלק מתהליך זה הוחלפה האליטה הכלכלית באצולה חדשה אשר חבריה באו מחבל נורמנדי ומממלכת צרפת ונמנו על חוג תומכיו של ויליאם. ויליאם חילק לתומכיו אדמות ברחבי הממלכה בתמורה לשירות צבאי ולנאמנות לכתר. מקבלי האדמה חילקו אותה בתורם לתומכיהם באותם תנאים, כדי שיוכלו לעמוד בהתחייבותם למלך. תחילה נותרו האדמות באופן רשמי בבעלות הכתר, אך עם השנים התפתח נוהג שלפיו האצילים הורישו את הקרקעות לבניהם, בדרך כלל לבן הבכור. בדרך זו ייבאה האליטה הנורמנית החדשה את הפאודליזם שרווח באירופה אל האי הבריטי, וגם את המבנה הצבאי שהיה נהוג בקרב הפאודלים. כדי לבסס את הממלכה נשענו המלך והאדונים הפאודלים על אבירים, והיסטוריונים מעריכים כי לאחר עלייתו של ויליאם לשלטון היו באנגליה 4,500-7,000 פרשים שהיוו תשתית לצבא הממלכה.

מרכיבי התלבושת של האבירים בראשית ימי הביניים היו שונים מאלה שהתפתחו מאות שנים אחר כך. אביר כורע לתפילה לפני צאתו למסע צלב. המאה ה-13. הספרייה הבריטית, לונדון

למלחמה יש כללים

למרות חשיבותם הצבאית, לאבירים לא היה בתקופה זו מעמד חברתי מוגדר, הם לא ראו עצמם כקבוצה או כמעמד נבדל ולא זכו להכרה רשמית מצד האצולה הבכירה ומוסדות הממלכה. מה שהגדיר אותם היה פעילותם הצבאית למען אדוניהם, וחובותיהם כללו ליווי של שיירת האדון, שמירה והגנה על טירותיו ועל רכושו והשתתפות בכוח הפרשים הלוחם שלו. הם דמו זה לזה בהכשרתם הצבאית ובבעלותם על ציוד צבאי שכלל סוס מלחמה וכלי נשק מתאימים. חלקם התפרנסו מדמי שכירות שקיבלו מאריסים שעיבדו את אדמתם, אחרים היו תלויים באדון למחייתם, להכשרתם הצבאית ולציודם, והיו גם לוחמים מבני האיכרים שלא היו בעלי מעמד חופשי.

יחד עם הפאודליזם יובאו מצרפת לאנגליה גם כללי ההתנהגות של האבירים המכונים הקוד האבירי (Chevalerie). הקוד מיסד את פעילות האבירים, הוריד את רף האלימות והעלה את המוטיבציה שלהם. הוא התייחס לסדרה של תכונות אישיות נעלות – ובהן אומץ, תעוזה, כבוד ונאמנות לאדון – אך גם לנהגים שהחליפו במקרים מסוימים את המאבק בשדה הקרב בהכרעה מוסכמת. כך למשל, כאשר ידו של אביר הייתה על העליונה היה מקובל כי במקום להרוג את יריבו הוא יילקח כבן ערובה וישוחרר תמורת כופר כספי. שני הצדדים הרוויחו מנוהג זה, המנצח זכה ברווח כספי והמפסיד זכה בחייו.

בדומה לכך, בעת שכוח צר על מבצר צבאי שחייליו היו בנחיתות מספרית היה מקובל להסכים כי אם במשך זמן מוגדר לא יהיה שינוי ביחסי הכוחות המבצר יימסר לתוקפים, ואלה יאפשרו לנצורים לעזוב עם ציודם הצבאי וכך לזכות בחייהם ולשמור על כבודם. הקוד האבירי טופח גם על ידי הכנסייה, שכדי לשמר את הסדר החברתי הקיים ולשלוט ברף האלימות הגדירה את האבירים כלוחמים למען הכתר ולמען הכנסייה הנוצרית. מתוקף תפקידם זה היה עליהם להגן על הכנסייה ועל אלמנות ויתומים.

מגבלה נוספת של הקוד האבירי הייתה שהוא התייחס לאבירים ולא לבני מעמדות נמוכים יותר, ועל כן במקרים שבהם יד האבירים הייתה על העליונה הם לא היססו להטיל מורא על איכרים אריסים ולטבוח בהם. הקוד יצר כללי התנהגות שבהדרגה הגדירו מעמד חברתי של לוחמים אשר התייחסו זה לזה כשווים בשדה הקרב וכעליונים על קבוצות שהיו נחותות מהם חברתית וכלכלית.

הקוד האבירי משתקף היטב בספרות התקופה, אך קשה לדעת באיזו מידה הוא נשמר בפועל בשדה הקרב. נראה כי לעתים התעלמו היחידות הלוחמות מהקוד האבירי ולא היססו לפעול בניגוד אליו ולהתעלם מהסכמים.

תשעת הגיבורים המגלמים את האבירות האידאלית. משמאל לימין: קרל הגדול, המלך ארתור, גוטפריד מבויון, יהושע בן-נון, דוד המלך, יהודה המקבי, יוליוס קיסר, הקטור נסיך טרויה ואלכסנדר הגדול. בית העירייה ההיסטורי של קלן שבגרמניה, המאה ה-14. Raimond Spekking

ממקצוע למעמד

במאות ה-12 וה-13 עבר מעמד האבירים באנגליה תהליך של הגדרה מחודשת. מספר האבירים צומצם ומעמדם הכלכלי והחברתי התחזק. בתקופה זו החל השלטון המרכזי למנות לתפקידים מנהליים את בעלי הקרקעות – שמעמדם חייב אותם לספק אבירים לצבא המלך והאצולה – הן בשל קשריהם לקהילות המקומיות במחוזות השונים, והן משום שהאינטרסים שלהם כבעלי קרקעות היו דומים לאלה של המלוכה והאצולה שבידן היו רוב קרקעות המדינה. כך שירתו בני משפחות האבירים את המחוז גם בתפקידים פוליטיים, בנוסף לשירותם הצבאי. בני משפחות האבירים בעלי הקרקעות שימשו שופטים וכיהנו בתפקיד השריף שהיה חוליה מקשרת בין הרשות המקומית לשלטון המרכזי.

בתקופה זו העדיפו רבים מבעלי האדמות החדשים לעסוק במנהל ולוותר על תפקידיהם הצבאיים, ונראה כי זו אחת הסיבות לכך שמספר האבירים פחת בהדרגה. בתחילת המאה ה-13 היו באנגליה כ-1,250 אבירים בלבד.

משפחות האבירים החלו לפתח סמלים בעיצוב ייחודי המכונה הרלדיקה. הסמלים, שהוצגו בעיקר בשלטי המגִנים ובחותמות, מתועדים החל במאה ה-11. הם התפתחו בקרב משפחות האבירים במטרה לייחד אותן ולשקף את מעמדן, ועברו בירושה לדורות הבאים.

סמל הממלכה המאוחדת הבנוי על פי עקרונות ההרלדיקה. במרכז הסמל המגן, אריה וחד קרן תומכים בו משני צדיו, מעליו כתר מכונף ואריה ומתחתיו מוטו בלטינית על קלף נגלל

הרצון להאדיר את מעמדם ולחקות את אורח החיים של בני האצולה התבטא גם בציוד מגן יקר ומשוכלל יותר שרכשו האבירים, בבניית טירות גדולות ומפוארות ובהשתתפויות בתחרויות. הגידול בהוצאות צמצם אף הוא את מספר האבירים. משפחות האבירים שלא הצליחו להגדיל את מקורות הכנסתן נפלטו בהדרגה מהמעמד החברתי. הן ויתרו על העיסוק הצבאי ועל התואר, שמרו את הבעלות על הקרקעות והעדיפו לעסוק במנהל.

אורח החיים האצילי שהאבירים ניסו לאמץ כלל מגורים בטירות. טירת במבורג שבצפון מזרח אנגליה נבנתה על ידי הנורמנים על יסודות מבצר מהמאה השישית

דרושים אבירים

ההידלדלות במספר האבירים הטרידה את הכתר שהיה תלוי בשירותיהם, ולכן נקטו המלכים האנגלים צעדים להגדלת מספר האבירים ולייצוב מעמדם החברתי. נחקקו חוקים שהטילו על בעלי קרקעות חובת גיוס כאבירים, ומשתמטים היו צפויים לקנס. היו שהחליטו להתגייס, ואילו אחרים העדיפו לשלם קנסות ולחסוך לעצמם את העלויות הכרוכות בשימור הזהות האבירית. מי שהתגייסו והצטרפו לאבירים נחשבו לחלק מהשכבה השלטת בממלכה, ובמקרים מסוימים היו יכולים לשפר עוד יותר את מעמדם ולהפוך לחלק מהאצולה.

במאה ה-14 נזקק המלך לפרשים רבים כדי להצליח במלחמותיו בווילס, בסקוטלנד ובצרפת, ומתוך הבנה למעמסה הכרוכה במילוי התפקיד האבירי, וכדי להגדיל את מספר הפרשים, נוסף אז התואר אסקוויר ככינוי לפרשים בעלי ציוד מעט נחות יותר מזה של האבירים ולבעלי חלקות קרקע קטנות יותר. הם נכללו בקבוצת האבירים בעלת המעמד החברתי הגבוה (Gentility), אך הדרישות שהוטלו עליהם מבחינת הציוד והחובות הצבאיים הותאמו ליכולותיהם. במהלך השנים היטשטש ההבדל בין שתי הקבוצות, ובעלי תואר אסקוויר אימצו את גינוניהם של בני מעמד האבירות הגבוה.

בשלהי ימי הביניים חלו שינויים טכנולוגיים וארגוניים בשדה הקרב, ומרכזיותם של הפרשים בני מעמד האבירים פחתה. בימי הביניים לא היה באנגליה צבא קבע, למעט יחידת אבירים קטנה אשר הייתה כפופה למלך והתגוררה בחצרו. לצד האבירים שגויסו בעת הצורך מתוקף מעמדם, גויסו גם לוחמים אחרים לשורות הצבא. הגיוס נעשה באמצעות חוזים שנחתמו עם מפקדים צבאיים שפעלו כמעין קבלנים וערכו חוזים דומים עם הכפופים להם. בחוזים נקבע גובה השכר והציוד הצבאי של הלוחמים, והוגדרו מעמדם המשפטי ותקופת שירותם. אף שהאבירים היוו חלק מרכזי ביחידות הצבאיות, נוספו להם גם לוחמים רגלים וקשתים.

השימוש בקשתים לא היה חדש והוא מתועד כבר בימי ויליאם הראשון, אך במאה ה-14 הוכנסו שני חידושים: השימוש בקשת ארוכה (Longbow) ובקשתים רכובים. הקשת הארוכה הגיעה לאורך של כשני מטרים, ובידיים מיומנות ניתן היה להמטיר כ-12 חִצים לדקה באופן שאפילו כוח פרשים מיומן לא היה מסוגל להתמודד עמו. יחידות קשתים יכלו לשתק צבאות שלמים, ובכללם יחידות אבירים מיומנות, עוד בטרם הגיעו למגע קרוב. וכך, למרות הכשרתם וציודם העדיף, מצאו עצמם האבירים בנחיתות מול לוחמים ממעמד חברתי וכלכלי נמוך יותר שלא היו מחויבים לעמוד בכללי ההתנהגות האביריים. שינויים אלה במעמד האבירים באו לידי ביטוי במלחמה שפרצה בין אנגליה לצרפת ב-1337, לאחר שמלך אנגליה אדוארד השלישי תבע לעצמו את הכתר הצרפתי. המלחמה, שהייתה ארוכה ועקובה מדם, התפרסה על פני 116 שנים וזכתה לכינוי מלחמת מאה השנים.

שדה הקרב החדש

השינוי במערך הכוחות ניכר היטב בקרב קרסי שנערך ב-1346. האבירים הצרפתים נתקלו באסטרטגיה חדשנית ונועזת של האנגלים שניצלה את כוחה של הקשת הארוכה. אסטרטגיה זו העצימה את כוחן של יחידות הרגלים והקשתים שלוחמיהן הגיעו משכבות חברתיות נמוכות יותר. על פי הנתונים בשטח היה צפוי שהצרפתים יביסו את הפולשים האנגלים בקרב קרסי. לרשותו של פיליפ השישי מלך צרפת עמד על פי ההערכות כוח אבירים גדול פי ארבעה מזה שעמד לרשות אדוארד השלישי מלך אנגליה. בצבא צרפת שירתו אבירים מנוסים, הם היו מצוידים במיטב כלי הנשק והשתמשו באסטרטגיה המוכרת של הסתערות חזיתית. למרות זאת, הקרב הסתיים בתבוסתו המוחלטת של הצבא הצרפתי, ונספו בו אלפיים אבירים ממיטב האצולה הצרפתית. איך זה קרה ומדוע?

אף שהצבא האנגלי היה מכותר וסבל מנחיתות מספרית בולטת, דאג אדוארד למקם אותו בנקודה שולטת. האגף הימני שלו היה מוגן על ידי יער קרסי שמנע פעולת איגוף של הצרפתים. הוא מיקם את יחידות הקשתים משני צדי צבאו וכיוון אותן לעבר העמק שמתחתיהם. יועציו של פיליפ הזהירו אותו מהסתערות דרך העמק שנשלט מהגבעה, אך בלחץ אציליו שרצו לשמור על הכבוד האבירי שלהם הוא בחר בהתקפה חזיתית שנערכה ב-15 גלי הסתערות.

האנגלים השתמשו בקשת הארוכה והשיגו יתרון על הצרפתים. קרב קרסי, מלחמת מאה השנים. איור מתוך כתב יד של הספר 'דברי הימים' שכתב ז'אן פרואסר, המאה ה-15 הספרייה הלאומית, צרפת

מטר החִצים שהומטרו לעבר האבירים הצרפתים באמצעות הקשת הארוכה זרע תוהו ובוהו בשורות הלוחמים. גלי הסתערות חדשים נתקלו בחיילי הגלים הקודמים שנפלו והתבוססו בבוץ תחת כובד משקלם של סוסיהם ושל החיילים שנפלו אחריהם. פעילות הקשתים פגעה בכושר התנועה של הצבא הצרפתי, שיתקה כל יכולת מצד האבירים הצרפתים לשלוט בקרב והפכה את העמק לשדה קטל. אבירים צרפתים שהצליחו למרות הכל להגיע לקו החזית האנגלי נתקלו באבירים אנגלים מוכנים לקרב שלחמו רגלית ללא סוסיהם וקיבלו פקודה לא לקחת שבויים.

אף שאבירים אנגלים נטלו חלק בלחימה, היה זה אחד מהקרבות הראשונים של הצבא האנגלי שבהם האבירים מילאו תפקיד משני. האסטרטגיה האנגלית פעלה בצורה דומה בקרבות חשובים נוספים, ובהם קרב פואטיה ב-1356 וקרב אז’נקור ב-1415. נראה כי המלך לא היסס להשתמש בשיטות לוחמה חדשות ולשתף שכבות חברתיות נוספות בלחימה, ולא חשש לפעול נגד המוסכמות החברתיות ולהתעלם מהקוד האבירי כשהדבר שירת את מטרותיו. במהלכה של מלחמת מאה השנים עשה הצבא האנגלי שימוש ביחידות מעורבות שהורכבו מאבירים, מקשתים ומחיילים רגלים, ואילו הצבא הצרפתי המשיך בשלבים הראשונים של המלחמה את מסורת הלחימה הישנה. האסטרטגיה הצרפתית שיקפה את הרוח האינדיבידואליסטית של האביר שפעל בהתאם לקוד האבירי מתוך רצון להוכיח עצמו בקרב, לעתים בניגוד מוחלט למצב בשטח וללא קבלת מרות פיקודית. ההפסד הצרפתי שיקף את הפער בין המסורת האבירית לבין צרכיו המשתנים של שדה הקרב.

הצבא האנגלי השתמש ביחידות מעורבות שכללו אבירים, קשתים וחיילים רגלים. קרב אז'נקור, מיניאטורה מהמאה ה-15 מתוך כרוניקה של תומס וולסינגהם ספריית ברידג'מן לאמנות, לונדון

חיילי האתמול

במהלך המאה ה-15 חלו התפתחויות נוספות שהפחיתו אף יותר את חשיבותם הצבאית של האבירים עד שלבסוף ייתרו את תפקידם לחלוטין. בנוסף להתפתחות הקשתות החל השימוש בארטילריה, ובאבק שרפה שבאמצעותו נורו קליעים מאקדחים ומרובים. לצורך הגנה מפני האמצעים החדשים שודרג שריון האבירים לשריון מתכת מלא, אך הגנה זו באה על חשבון ניידותם של האבירים. היא הפכה אותם מסורבלים יותר, הקשתה עליהם להתמודד בהצלחה בשדה הקרב, והייתה עדות נוספת לפגיעותם ולשקיעת מעמדם של האבירים כלוחמים.

נראה כי האבירים עצמם היו מודעים לשקיעה זו, כפי שהתבטאה למשל בספרו של האביר תומס מלורי ‘מותו של ארתור’. הספר, שראה אור ב-1485, תיאר את עלילות המלך ארתור כסיפורי אבירים, והילל את אורח החיים האבירי שכבר בתקופתו הפך ייחודי ואנכרוניסטי. במפנה המאה ה-16 ההכשרה הצבאית הממושכת, הציוד היקר והרוח העצמאית של האבירים כבר לא התאימו לשדה הקרב.

המלך ארתור הוא גיבור ספרותי שתואר באגדות אנגליות מימי הביניים כמי שאיגד סביבו חבורת אבירים. איור מתוך כרוניקה אנגלית שכתב פיטר לנגטופט, 1307

ספרו של תומס מלורי ׳מותו של ארתור' זכה למעמד קנוני ונדפס במהדורות רבות. סר לנסלוט הורג את הדרקון, איור של ארתור רקהם מתוך גרסה מקוצרת של הספר לילדים, 1917

קרב פלודן שנערך ב-1513 היה מהקרבות האחרונים שבהם השתתפו אבירים חמושים, ובמהלכו ניגפו אבירים סקוטים מפני הצבא האנגלי. הצבא הסקוטי הובס למרות עדיפותו המספרית ולמרות שהאצולה הסקוטית התייצבה לקרב עם מיטב השריון וכלי הנשק באותה תקופה. נראה כי תוצאות הקרב נקבעו מראשיתו בזכות הארטילריה העדיפה של הצבא האנגלי ויחידות הרגלים שהשתמשו ברמחים – מעין חניתות מאורכות. הרמחים חוללו שמות באצולה הסקוטית, וגם מלך סקוטלנד ג’יימס הרביעי היה בין הנופלים.

במאה ה-16 אבירים השתתפו בקרבות רק ככוחות משניים. הם ייצגו עידן הולך ונעלם, והיו פעילים בעיקר בתחרויות שהתקיימו בחצר המלוכה כספורט אריסטוקרטי וכמפגש חברתי עד לתקופת שלטונו של צ’רלס הראשון. האבירים נעלמו סופית משדה הקרב במאה ה-17, אך המשיכו לתפקד במערך הפוליטי והמנהלי של הממלכה האנגלית. חלק ממשפחות האבירים התמזגו עם האצולה, וחלקן המשיכו לשלוט במשרות המנהל המקומי ואף הצטרפו לפוליטיקה הארצית באמצעות נציגים שמקומותיהם הובטחו מראש בפרלמנט ובבית הלורדים.

במקרים אחדים המשיך הצבא האנגלי להיעזר ביחידות פרשים עד למלחמת העולם הראשונה, ובאופן מסוים אפיין הקוד האבירי את רוחה של הקצונה האנגלית עד למלחמת העולם השנייה. עד היום קיימים באי הבריטי מסדרים אביריים פעילים, ובהם מסדר הבירית, ומדי שנה מעניקה המלכה תוארי אבירות לאישים מרכזיים על בסיס תרומתם לחברה ולכלכלה האנגלית.

האביר נעלם משדה הקרב, אך ממשיך להתקיים כדימוי בסרטים, במשחקי מחשב ובמשחקים ספורטיביים המדמים קרבות אבירים. שחזור קרב אבירים בבלארוס, 2013 francis-maks

עם תחייתם של דמות האביר ושל הקוד האבירי במהלך המאה ה-19 זוהה האביר עם דמות הג’נטלמן, והאחרון אימץ את גינוני האביר. דמות זו הייתה כה מרכזית עד כי ב-1914 הופיעה בכרזת גיוס לצבא הבריטי דמותו של אביר הנלחם בדרקון על רקע הכתובת “בריטניה צריכה אותך מיד”. הדימוי האבירי שנוצר במאה ה-19 קיים עד היום. הוא חלחל למשחקי מחשב, לרומנים היסטוריים, לסדרות כמו ‘משחקי הכס’ ולסרטים ההוליוודיים. למרות שהאביר נעלם משדה הקרב, הדימוי האבירי ממשיך להתקיים עד ימינו.

הקוד האבירי השפיע על הקצונה האנגלית עד המאה העשרים. סמל האביר הנלחם ברוע בכרזת גיוס לצבא הבריטי, 1914

אבירים עולים

מגִניה של ארץ ישראל נותרו חסרי מענה צבאי מול לוחמיו הרכובים של ריצ’רד לב הארי. הזווית המקומית של לוחמת האבירים

ב-1191, חמש שנים לאחר שהממלכה הצלבנית נחלה מפלה מידיו של צלאח א-דין בקרב קרני חיטין, נחת בנמל עכו כוח צבאי בראשותו של ריצ’רד לב הארי שהגיע כדי לשחרר את ארץ הקודש וירושלים מידי המוסלמים. היה זה מסע הצלב השלישי, ונראה כי עד אז גילו המלכים האנגלים עניין מועט בלבד בהשתתפות במסעות הצלב, ובעקבותיהם נשארו גם רוב האבירים האנגלים באי הערפילי. המבצע הצבאי היה עדות לכושר הלוגיסטי המפותח של המלך האנגלי. הוא דאג למימון בקנה מידה נרחב שלא נודע עד אז, והצליח לגייס ולשנע מאנגליה לארץ הקודש כוח צבאי שלפי ההערכות נע בין 8,000 ל-9,000 חיילים.

לפי התכנית המקורית מסע הצלב היה אמור לכלול כוח משולב שבראשו הקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה, מלך צרפת פיליפ השני ומלך אנגליה ריצ’רד הראשון. הקיסר הגרמני טבע באזור תורכיה וצבאו התפזר, שני המלכים הנותרים הסתכסכו ופיליפ עזב את ארץ ישראל חודשים אחדים לאחר שהגיע אליה.

מלך צרפת פיליפ אוגוסט צר על עכו במסע הצלב השלישי. איור מתוך הכרוניקה 'דברי הימים הגדולים של צרפת', המאה ה-14 הספרייה הלאומית של צרפת

מכוח ברֵרת המחדל עברה הבכורה לידי כוחותיו של ריצ’רד. יכולותיו כמצביא מוצלח התבטאו כבר בתחילת המבצע. כחודש לאחר שהגיע לארץ הוא הצליח להבקיע את המצור על עכו שנמשך כשנתיים ולהשתלט על העיר. כאשר יריבו צלאח א-דין לא נענה לתנאים שהכתיב ריצ’רד לא היסס לטבוח בשבויי המלחמה והרג כ-3,000 איש.

עכו הפכה לבירת הממלכה הצלבנית. אולמות האבירים נבנו לצורך לינה ואכילה של אנשי המסדרים הצלבניים שהגנו על מצודת העיר צילום: Zapi81, ויקימדיה

על אף ההצלחה בכיבוש עכו, היעד המוצהר – שחרור ירושלים והחזרתה לידיים נוצריות – לא הושג. ריצ’רד הצליח לגבור על צלאח א-דין בקרב פרשים קלסי באזור ארסוף. הצבא המוסלמי נס על נפשו מפני גלי ההסתערות של הפרשים האבירים, כאשר למוסלמים היו כ-7,000 הרוגים ולנוצרים מאות בלבד. כיבוש ערי השפלה – יפו, לוד ורמלה – השלים את ההשתלטות הצלבנית המחודשת על רצועת החוף.

הממלכה הצלבנית השתרעה לאורך רצועת החוף בין צור ליפו. שרידים צלבניים בארסוף

כוחות הצלבנים יצאו מרמלה לכיוון לטרון, אך לא פנו מזרחה לעבר ירושלים והעדיפו להתבסס באזור רמלה ולוד. נראה כי למרות עדיפותם של האבירים בשדה הקרב ויכולתם להטיל מצור ולהשתלט על ערים מבוצרות הם התקשו לתת מענה למדיניות האדמה החרוכה שנקט צלאח א-דין כאשר צבאו הנסוג החריב כל כפר ומבצר שנותרו בשטח הצלבני. ריצ’רד הבין כי יכולותיו הלוגיסטיות וכוח האדם שעמד לרשותו לא השתוו לאלה של צלאח א-דין, וכי כיבוש ירושלים והיאחזות בה הם מעבר ליכולתו.

ההידלדלות במשאביו הכספיים, והידיעות כי אחיו הצעיר ג’ון – המוכר לנו מסיפורי רובין הוד – זומם להשתלט על הממלכה, חייבו את ריצ’רד לשוב לאנגליה. במשא ומתן שנערך בין הצדדים הם סיכמו כי הצלבנים ייאחזו ברצועת החוף, וכך הוקמה ממלכת הצלבנים השנייה שהחזיקה מעמד כמאה שנה, עד 1291.

מסע הצלב השלישי יכול לשמש הוכחה נוספת לכך שלא תמיד די בעליונותו של כוח האבירים בשדה הקרב כדי לנצח במלחמות ולהשיג יעדים.

מלה בתיבה: שריף

תפקיד השריף המופקד על המשטרה המקומית מוכר לנו מסרטים אמריקאיים, אך מקורו בפקידות האנגלית שהגיעה מקרב מעמד בעלי הקרקעות. המלה מורכבת משתי מלים – shire reeve, שייר הוא מחוז, והמלה מופיעה עד היום כסיומת בשמותיהם של מחוזות, וריב הוא פקיד האחראי מטעם המלך על אכיפת החוק. השריף הוא אפוא אוכף חוק מחוזי, ומקורו במלה האנגלית העתיקה scīrgerefa. למרות הדמיון בצליל ובמשמעות אין קשר בין השֵׁריף לבין השָׁריף בערבית שבא מהשורש שר”ף, נכבד, וממנו נגזר גם שם המשפחה אשרף או אסרף הנפוץ בישראל.

לקריאה נוספת:

Nigel Saul, For Honour and Fame – Chivalry in England 1066-1500, The Bodley Head, 2012; Frances Gies, The Knight in History, Harper Perennial, 1984; Peter Coss, The Knight in Medieval England 1000 – 1400, Stroud, Sutton Publishing Ltd, 1993.