להדהד את צער העולם

לתאר את ההרס

קינות מקושרות בתודעתנו לטקסי זיכרון ואבל. קינות על המת נאמרות בימי האבל שבהם זוכרים אותו, ומגילת איכה – הקינה התנ”כית על חורבן ירושלים – נקראת בציבור בתשעה באב. יום זה נקבע כיום אבל על חורבן ירושלים כדי שנזכור את נסיבות החורבן ואת תוצאותיו. אך במסופוטמיה הקדומה קינות על חורבן ערים ומקדשים לא היו חלק מטקס זיכרון, אלא מרכיב עיקרי בפולחן היומי, החודשי והשנתי במקדשים השונים, וחלק מהפולחן באירועים מיוחדים. את הקינות שר כהן שיועד לכך בליווי כלי נגינה כחלק מהקרבת קרבנות ומניסוך נסכים.

צילום: אוסמה שוקיר מוחמד אמין

האם מנגינת הקינה תרגיע את האל הזועם כשור? ראש שור המעטר נבל מהקבר המלכותי באור

קינות פולחניות מוכרות לנו בזכות כאלפיים לוחות בכתב יתדות שנכתבו מאז ראשית האלף השני עד המאה הראשונה לפסה”נ, אך ייתכן שהן היו חלק מהפולחן במקדשים כבר באלף השלישי לפסה”נ ואולי גם המשיכו להיאמר במקדשים מסוימים במסופוטמיה במאה הראשונה. הקינות כתובות בניב מיוחד של הלשון השומרית, על אף שבמהלך רוב התקופה שבה נכתבו הלוחות, השוּמֶרִית כבר חדלה לשמש כשפת דיבור. באלף הראשון לפסה”נ רוב הקינות מלוות בתרגום לאכדית, אם כי תרגום זה לא הושר כנראה במהלך הטקסים במקדש, אלא היה רק חלק ממסורת הלימוד של הקינות ועזר לכהנים להבין את משמעותן.

במסופוטמיה הקדומה הייתה קבוצה נוספת של קינות שעסקו בחורבן ערים, כמו הקינה על חורבן אוּר. קינות אלה דומות מאוד לקינות הפולחניות, אך בדרך כלל עשירות יותר מבחינה ספרותית. ייתכן שגם קינות אלה הושרו פעם בטקס פולחני, אך נראה כי הן היו בעיקר טקסט ספרותי. הקשר בין שתי קבוצות הקינות אינו ברור. בעבר סברו החוקרים כי הקינות הספרותיות על חורבן הערים קדמו לקינות הפולחניות על חורבן המקדשים וכי הקינות הפולחניות נכתבו בהשפעת הקינות הספרותיות, אך כיום ברור כי היחסים בין שתי הקבוצות מורכבים יותר, ויש עדויות לכך שהקינות הפולחניות השפיעו על כתיבת הקינות הספרותיות.

הקינות הפולחניות מתארות את החורבן וההרס שחוללו האלים בזעמם, ואת הקינה – לעתים של האלות – על חורבן זה. ההרס מתואר כדבר שנגרם בפועל על ידי אויב או על ידי תופעת טבע כמו הצפה, אך ברור כי מי שאחראי לכל הוא האל הזועם. לקינה הפולחנית נודע תפקיד חשוב בהתמודדות עם אותו זעם.

חורבן שלא היה

צילום: דרור פייטלזון

רק חלק מהקינות העוסקות בחורבן ערים משקפות חורבן שקרה במציאות. הקינה על חורבן אור הכתובה בכתב יתדות מוצגת במוזאון הלובר

הקטע הבא לקוח מהקינה הנקראת על שם שורתה הראשונה ‘העיר אשר נבזזה’. הקינה מוכרת מלוחות רבים המתוארכים מראשית האלף השני לפסה”נ ועד סוף האלף הראשון לפסה”נ. הקטע מתאר כיצד מקוננת האלה אִינַנַה, מקבילתה השומרית של האלה אשתר האכדית, על חורבן עירה. האלה הלובשת דמות פרה גועה ובוכה על ביתה – כלומר מקדשה, על אישהּ – כלומר האל תמוז, ועל בניה – הלא הם תושבי העיר. היא מתארת לא רק את המוות וההרס אלא גם את הפגיעה בסדר החברתי ובמנהגיו, ואת האויב ששוכן עתה בעירה ובמקדשה:

זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל, הֲלֹא זֶה הַקּוֹל עַל עִירָהּ

הַפָּרָה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל

קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם, הָאֵלָה אִינַנַה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל

הֲלֹא זֶה עַל עִירָהּ, הֲלֹא זֶה עַל בֵּיתָהּ

הֲלֹא זֶה עַל אִישָׁהּ, הֲלֹא זֶה עַל בְּנָהּ

 

הִיא מַבִּיטָה בִּפְנֵי יוֹם הַסַּעַר וּמִיָּד מַכִּירָה אֶת לִבּוֹ שֶׁל יוֹם זֶה

הִיא מִתְהַלֶּכֶת כְּפוּפָה וְיוֹם הַסַּעַר מַכֶּה בָּהּ בְּבֵיתָהּ הַטָּהוֹר

אֵיכָה תֵּשֵׁב בְּבֵיתָהּ הַטָּהוֹר?

אִשָּׁה טְהוֹרָה, מַדּוּעַ נֶהֱרַס הַבַּיִת הַטָּהוֹר, הַבַּיִת הַבּוֹהֵק?

 

קִינָה, מַדּוּעַ כֹּה קָרָה?

קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם אֲנִי, מַדּוּעַ פָּנוּ הַהוֹד וְהֶהָדָר מִתִּפְאַרְתּוֹ [שֶׁל הַמִּקְדָּשׁ]?

גְּבִירַת מִקְדָּשׁ אֵאַנַה אֲנִי, אֶבְכֶּה עָלָיו מָרָה

אֲנִי בּוֹכָה וְהַבֶּכִי מַר

אֲנִי נֶאֱנַחַת וְהָאֲנָחָה נֶעֱתֶקֶת

וְעַתָּה אֶלְמַד נָא הֵיכָן מְקוֹם הַבֶּכִי

אֶלְמַד נָא הֵיכָן מְקוֹם הָאֲנָחָה

 

הַפָּרָה, זוֹ הַגּוֹעָה בְּקוֹל, הֲלֹא זֶה הַקּוֹל עַל עִירָהּ

מִלָּתִי הִיא ‘אַלְלַי’ – מַדּוּעַ [הָעִיר] נִלְקְחָה מִמֶּנִּי?

מִלָּתִי, אַנְחָתִי הִיא ‘אַלְלַי’

הַקּוֹל עַל עִירִי אֲשֶׁר אֵינֶנָּהּ עוֹד

הַקּוֹל עַל בֵּיתִי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עוֹד

בֵּיתִי נִבְזַז לְעֵינַי

עִירִי פֻּזְּרָה לְעֵינַי

כְּשָׁלָל נֶחְלַקְתִּי בֵּין רַבִּים

וַאֲנִי, בְּהִכָּנְסִי לַבַּיִת כִּסְנוּנִית

רְדָפוּנִי אוֹיֵב וְאִישׁ מִרְמָה

חִישׁ מַהֵר בָּאוּ

 

אָנוֹכִי קְדֵשַׁת הַשָּׁמַיִם, אֵיכָה כֹּה קָרָה לִי?

הָיְתָה [עִירִי] לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הַקַּדָּר שׁוֹבֵר [אֶת כַּדָּיו]

לְמָקוֹם שֶׁבִּרְחוֹבוֹ הָאוֹמֶנֶת מֵהַסָּה אֶת שִׁירָתָהּ

בְּגָדַי הֻפְשְׁטוּ מֵעָלַי עוֹד בְּטֶרֶם לְבַשְׁתִּים

עָנָף שָׂרַט אֶת רַגְלִי עוֹד בְּטֶרֶם כּוֹפַפְתִּיהָ לָלֶכֶת

בִּתְעָלוֹת הַמַּיִם שֶׁלִּי שׁוֹבֵר הַמְפַקֵּחַ אֶת הַקַּנְקַנִּים

בִּשְׁדוֹתַי הָאִכָּר מֵשִׁיב אֶת הַסַּל

בִּדְרָכַי שְׁלִיחֵי אוֹיֵב מְרַצְּחִים

בִּרְחוֹבוֹתַי פּוֹרְצִים שְׁלִיחִים

אֶת בֵּיתִי פָּרְצוּ לְהָפְכוֹ לְבֵית אֲחִיהֶם

אֶל אוֹצָרִי הִגִּיעַ הָאוֹיֵב וְהִרְחִיקַנִי

 

אַלְלַי, אֹמַר נָא אוֹיָה לְעִירִי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמָּהּ עַתָּה

אֹמַר נָא אוֹיָה לְבֵיתִי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה

אֹמַר נָא אוֹיָה לִדְבִירִי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה

אֹמַר נָא אוֹיָה לְאוֹצָרִי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה

אֹמַר נָא אוֹיָה לְאִישִׁי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה

אֹמַר נָא אוֹיָה לִבְנִי, אַךְ אִישׁ אוֹיֵב הוּא הַמְדַבֵּר עִמּוֹ עַתָּה

(אורי גבאי, “קינה שומרית בת 4000 שנה”, ‘המוסך – מוסף לספרות’, גיליון 9, 30.7.17).

צילום: Rictor Norton

אלת העיר מתוארת כפרה הגועה בעצב על עירה. חיות אמיתיות ודמיוניות על השער שבנה נבוכדראצר לכבוד האלה אשתר במוזאון בברלין

כשאנו קוראים קינות מסוג זה, הנטייה הראשונית שלנו היא לחפש את הרקע ההיסטורי לחורבן הנורא המתואר בקינה, כפי שאנחנו מוצאים במגילת איכה עדות לאירוע ההיסטורי של חורבן ירושלים על ידי נבוכדראצר. אך הקינות הפולחניות ממסופוטמיה אינן מקוננות על חורבן היסטורי כמו הקינה על חורבן אוּר וכמו מגילת איכה. על אף שחורבן, מלחמה והרס היו בוודאי חלק מהחוויה הפרטית והציבורית במסופוטמיה, ועל אף שללא ספק חוויה זו שימשה רקע לקינות, אין לחפש בהן עקבות לחורבן היסטורי מסוים. חורבן העיר המתואר בקינה שהבאנו אינו בהכרח חורבן שאירע במציאות.

גם הטקס הפולחני שבו נאמרה הקינה במקדש לא היה טקס זיכרון שנתי על חורבן היסטורי. כך למשל הקינה ‘העיר אשר נבזזה’ שממנה נלקח הקטע המצוטט הייתה חלק מפולחן המקדש החודשי של העיר אֶרֶך. לוח אכדי מארך בכתב יתדות המתוארך לתקופה הסלווקית, מפרט את הקינות שיש לומר בימים שונים במקדש, ובין השאר מזכיר גם קינה זו:

ביום השני מדי חודש בחודשו ‘העיר אשר נבזזה’ בשעת הזריחה, על גבי כַּן [לתוף] לאלה אשתר (Marc J.H. Linssen, The Cults of Uruk and Babylon: The Temple Ritual Texts as Evidence for Hellenistic Cult Practices, p. 31).

מדוע אם כן מקוננים על העיר ועל המקדש ההרוסים בפולחן הסדיר בערי מסופוטמיה, ובכלל זה באותן ערים שעל הריסתן מקוננים? מדוע הדגש הרב כל כך – לא רק בפולחן זיכרון שנתי אלא בפולחן תדיר – על הרס של עיר שלמעשה לא חרבה?

יום חרון אפו

ראוי לציין כי הקינות הפולחניות אינן עוסקות רק בהרס ובחורבן. הקינות מסתיימות כמעט תמיד בבקשה להרגעת האל או האלה. כך למשל בקינה לאל מַרְדוּךּ מהאלף הראשון לפסה”נ מתואר האל בשמו השומרי אַסַרְלוּחִי כמי שהרס את העיר בזעמו, ובסופה הוא מתבקש להירגע ואלים אחרים מתבקשים לסייע לו בכך, להתפלל אליו ולנסות להרגיעו:

יֵרָגַע נָא לִבְּךָ, תָּנוּחַ נָא דַּעְתְּךָ

הוֹ, אָדוֹן, יַרְגִּיעַ נָא אוֹתְךָ הָאֵל אָן

הַגִּבּוֹר, הָאֵל אָסַרְלוּחִי [מַרְדוּךּ], יֵרָגַע נָא לִבְּךָ

הָרַעְיָה הָאֲהוּבָה, הָאֵלָה פָּנוּנ-אַנְכִּי, תֹּאמַר  תְּפִלָּה לְפָנֶיךָ

הַשַּׂר הַנֶּאֱמָן שֶׁלְּךָ, הָאֵל מוּזֶבָּ-סָאָה [הָאֵל נַבּוּ], יֹאמַר נָא תְּפִלָּה לְפָנֶיךָ

הַכַּלָּה, בְּכוֹרַת הָאֵל אוּרָשׁ, תֹּאמַר נָא תְּפִלָּה לְפָנֶיךָ

הַנְּסִיכָה הַנֶּאֱמָנָה, הָאֵלָה גָשַׁנְ-גוּתֵשָׁ-סִיגָה, תֹּאמַר נָא תְּפִלָּה לְפָנֶיךָ

הַנְּסִיכָה הָאַדִּירָה, גְּבִרְתִּי, הָאֵלָה נָנָיָה, תֹּאמַר נָא תְּפִלָּה לְפָנֶיךָ

יֹאמְרוּ נָא לְפָנֶיךָ “אַל נא תַּעֲזֹב אֶת עִירְךָ!” יֹאמְרוּ נָא תְּפִלָּה לְפָנֶיךָ

יֹאמְרוּ נָא לְפָנֶיךָ “עַד מָתַי? אַל נָא תַּעֲזֹב אֶת בָּבֶל!” יֹאמְרוּ נָא תְּפִלָּה לְפָנֶיךָ

(Uri Gabbay, The Eršema Prayers of the First Millennium BC, pp. 37-38).

המוקד העיקרי של הקינות בא לידי ביטוי בשורה התחתונה שלהן – תחינה להרגעת האל. הקינות מזכירות לאל את התוצאות ההרסניות העשויות להתרחש אם יזעם, ועל כן בסופן הן מבקשות ממנו להירגע. תיאורי ההרס אינם מתייחסים אם כן לחורבן היסטורי שהתרחש בעבר, על אף שלעתים הם מנוסחים כך. הקינות מתארות את הפחד האנושי מפני העתיד, את החשש שהרס כזה יקרה, יחד עם האמונה הדתית שההרס נוצר בשל זעמו של האל.

להבין ללב האלים

Steve Hariss

שלוותם של בני האדם תלויה בשלוות האלים. פקיד מלווה באלים ניצב לפני אור-נמו, שליט שומר בסוף האלף השלישי לפסה”נ, ומעליו הירח המסמל את האל סין. תבליט שנעשה על פי חותם גליל

הקינות מרבות להדגיש כי הזעם האלוהי – שהסיבות להתפרצותו נשגבות מבינת האדם – הוא בעל השפעות הרסניות. הן מתייחסות אל לבו של האל כמקום שבו נוצר הזעם. לאחר שהזעם ממלא את לבו האל פוקד על הבאת ההרס ולא ניתן לעצור את תוצאותיו ההרסניות. פעולת החורבן עצמה מתוארת במלה השומרית שמשמעותה היא גם ‘יום’ וגם ‘סערה’. ההרס מגיע כרוח סערה, אך כמו היום גם הוא מוגבל בזמן. האדם המאמין מקבל כגזרת גורל את העובדה שיש זמנים מסוימים של זעם וחורבן, אך הוא יכול לקוות שיהיו גם זמנים אחרים של נחמה ושיקום. בקינה ‘לפר הפרא בדבירו’ ובקינות נוספות מתואר ‘יום הסער’ של האלים אַן ואֵנְלִיל הקשור ללבו הזועם של האל:

יוֹם הַסַּעַר, מִי יָבִין אֶת לִבּוֹ?

יוֹם הַסַּעַר, פְּקֻדַּת הָאֵל אַן, פְּקֻדַּת הָאֵל אֶנְלִיל

יוֹם הַסַּעַר, הַלֵּב הַזּוֹעֵם שֶׁל הָאֵל אָן

יוֹם הַסַּעַר, הַלֵּב הַמָּלֵא עֶבְרָה שֶׁל הָאֵל אֶנְלִיל

(Mark E. Cohen, The Canonical Lamentations of Ancient Mesopotamia, p. 322).

מטרת הקינות הייתה כאמור הרגעת הזעם האלוהי אפילו לפני שהתעורר. הקינות מעוררות רגש חזק ומשקפות את ההכרה כי רגשות חזקים קיימים הן אצל האדם והן אצל האלים, וכי הזעם הוא הרסני ובעל תוצאות נוראיות. האדם אינו מתעלם מהזעם. אדרבה, לדעתי באמצעות הקינה האדם מכיר בכך שמערכת הרגשות האלוהית – המשקפת כמובן את מערכת הרגשות האנושית – כוללת בתוכה ניגודים: שמחה ועצב, זעם ורוגע, ועל כן יש להכיר בכל קשת הרגשות ולא להתעלם מהרגשות השליליים גם אם יש להם השפעה הרסנית. הקינות משדרות לאל כי האדם מכיר בזעם האלוהי, משקף אותו, מקבל את קיומו, ובכך בעצם נותן לו לגיטימציה על אף שתוצאותיו הרסניות עבור האדם. אחרי ההכרה בזעם האל האדם יכול לבקש כי רגש אחר – רוגע והתפייסות – יחליף אותו, והאל, כמו האדם, יסכים בדרך כלל להירגע ולהתפייס אחרי שהכירו גם בלגיטימיות של הכעס והעצב שלו.

קורי גרוגן, צבא ארה''ב

הקינה חיברה רגשות אנושיים לרגשות האלים. חיילים אמריקנים מטפסים על מדרגות הזיגורט המשוחזר באור שהתיימר לחבר בין שמים לארץ

כל המערכת הפולחנית שבה הושרו הקינות סובבת להבנתי סביב רגשות וסביב השיקוף שלהם. כדי להרגיע את העצב ואת הזעם של האלים על הכהן לשקף רגשות אלה. כך למשל על הכהן להרגיע את האלה הזועקת בצער “אויה, לבי” בקריאה “אויה, לבך”. רק באמצעות ההכרה ברגשות של האלה ושיקופם יכולה הייתה האלה להירגע. בקינות אחדות, ובהן הקינה ‘זְרח כמו השמש’ לאל אנליל, מופיע קטע המתאר את המצב הנורא שנוצר בעקבות הרס המקדש – הפולחן הופסק, ועל כן אין כהן שיוכל להרגיע את האלה באמצעות שיקוף רגשותיה:

הָעִיר, אֲדוֹנָהּ [אֵל הָעִיר] הֵבִיא עָלֶיהָ קְלָלָה

גְּבִרְתָּהּ [אֵלַת הָעִיר] יוֹשֶׁבֶת בָּהּ בִּדְאָגָה

הָעִיר, אֲדוֹנָהּ אֵינוֹ מִתְעַנְיֵן בָּהּ יוֹתֵר

הָאֵל אֶנְלִיל הָפַךְ אוֹתָהּ לִמְקוֹם רוּחוֹת

[…]

כֹּהֵן הַטָּהֳרָה אֵינוֹ מְדַבֵּר שָׁם יוֹתֵר בְּשִׂמְחָה

כֹּהֵן הַקִּינוֹת אֵינוֹ אוֹמֵר שָׁם יוֹתֵר “אוֹיָה, לִבֵּךְ”

כֹּהֵן הַטָּהֳרָה עָזַב אֶת חֶפְצֵי הָעֹנֶג

הַכֹּהֶנֶת עָזְבָה אֶת מִקְדַּשׁ הָאֵלוֹת

כֹּהֵן הַקִּינוֹת עָזַב בַּאֲנָחוֹת

הָאָדוֹן שֶׁלָּהּ [אֵל הָעִיר] אֵינוֹ מִתְגּוֹרֵר שָׁם יוֹתֵר

הַגְּבֶרֶת שֶׁלָּהּ [אֵלַת הָעִיר] אֵינֶנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת שָׁם יוֹתֵר

(שם, עמ’ 103-104).

לנגן את האלים

גם הליווי המוזיקלי של הקינות שימש לשיקוף רגשות האלים במטרה להרגיעם. שלושה כלי נגינה עיקריים ליווי את הקינות: בַּלַנְגְ – כנראה נבל או לירה, המקביל לכינור המקראי; אוּבּ – סוג של תוף; ולִילִיס – תוף דוּד ענק. הבַּלַנְגְ והאוּבּ היו כנראה נפוצים יותר באלף השלישי ובראשית האלף השני לפסה”נ, ואילו אחר כך, במיוחד באלף הראשון לפסה”נ, החליף אותם תוף הלִילִיס שהיה הכלי העיקרי שליווה את הקינות.

צילום: אוסמה שוקיר מוחמד אמין

הקינה מהדהדת את זעם האל הזועם כפר. לירה עם ראש פר מוזהב מבית הקברות המלכותי באור המוצגת במוזאון הבריטי בלונדון

לפי התפיסה הדתית במסופוטמיה הקדומה המוזיקה שליוותה את הקינות לא הייתה בעלת ערך אסתטי בלבד אלא בעלת משמעות תאולוגית. כלי הנגינה, הבַּלַנְגְ, האוּבּ והלִילִיס, נתפסו כאלים בפני עצמם, ולכל אחד מהם היה להבנתי תפקיד משמעותי: הרגעת לב האלים על ידי שיקוף רגשותיהם.

הבַּלַנְגְ נתפס כאל יועץ. בשומרית המלה שמשמעותה הד או הדהוד משמשת גם למלה יועץ. תיבת התהודה של הלירה מפיקה צליל על ידי הדהוד, אך מבחינה תאולוגית ומיתולוגית האל שמגולם בכלי זה מהדהד את דבריו ואת התלבטויותיו של האל הגדול שהוא מייעץ לו.

הארכאולוג לאונרד וולי מצא בסוף שנות העשרים לירה בחפירות אור. וולי אוחז ביציקת גבס של הלירה שנעשתה על פי השרידים שמצא

האל הגדול הוא האל שאליו מכוונת הקינה, האל שבזעמו מביא הרס, והאל שהאדם חפץ בסופו של דבר ברגיעתו. הבַּלַנְגְ מהדהד את רגשותיו ואת דבריו של האל בעת שהוא נועץ עמו, וכך בסופו של דבר מרגיע אותו.

תוף האוּבּ נתפס גם הוא כמשקף את רגשות האלים, במיוחד את רגשות האלה המקוננת על החורבן. לעתים קרובות מתוארות האלות כמי שבוכות ומקוננות, וגם כמי שמבצעות בגופן פעולות המשקפות אבלות, כמו השתופפות, תלישת שער והכאה על החזה. בקינה ‘המקדש מוקף כמכלאה’ מתוארת האלה נַמַּה מכה על חזה באבל תוך שימוש בדימוי הפולחני של ההכאה על תוף האוּבּ:

בָּעִיר אֵרִידוּ, הַנּוֹשֵׂאת הוֹד מֵעַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ

קָמוּ אוֹיְבִים מִלֵּב הֶהָרִים כְּמַבּוּל

הָאֵלָה נַמָּה, אֵם הָאֵל אֶנְכִּי יָצְאָה מִן הָעִיר

יָדֶיהָ כָּבְדוּ מִמִּסְפֵּד, הִיא בּוֹכָה מָרָה

הִיא מַכָּה עַל חֲזָהּ – תֹּף הָאוֹב הַטָּהוֹר, הִיא בּוֹכָה מָרָה

הָאֵל אֶנְכִּי נֶעֱמַד מִחוּץ לָעִיר אֵרִידוּ

הָאֵלָה דַמְגַלְנוּנָה נֶעֶמְדָה מִחוּץ [לָעִיר]

הִיא זוֹעֶקֶת “אוֹיָה, עִירִי”

(שם, עמ’ 76-77).

בפולחן שליווה את הקינה שבה מופיע דימוי זה אכן הכו בתוף האוּבּ. כלומר, הדימוי משמש באופן דו כיווני: מבחינה ספרותית הכאת האלה על חזה מדומה לפעולת ההכאה על התוף, ומבחינה פולחנית הכהן המכה על התוף בעת ביצוע הקינה מדמה עצמו לאלה המכה על חזה. גם בפולחן זה מתקיים שיקוף של רגשות, הכרה בהם וקבלה שלהם: צער האלה בא לידי ביטוי לא רק בקינה עצמה אלא בפעולות הלא מילוליות שמבצע הכהן. אחרי ההכרה בצער ומתן מקום וזמן לביטוי שלו אפשר לבקש גם את רגיעת האלה ולקוות לה.

גם לתוף הלִילִיס היה תפקיד תאולוגי בעת ביצוע הקינות, וגם הוא שיקף את רגשות האלים. בעת הפולחן דימה תוף הלִילִיס את לבו הפועם של האל. ההכאה על התוף, והצליל הקצבי שהוא הפיק, נתפסו כפעימות לבו של האל. דימוי זה מעיד על החשיבות העצומה של פולחן הקינות ושל התוף שליווה אותן, שהרי הלב הפועם של האל מייצג את מקור חיותו. הקינות מתארות את לבו של האל כאבר הכולל בתוכו את המחשבות והרגשות, הן של האדם והן של האל, כפי שהיה מקובל בתפיסה הקדומה. הן מדגישות כי לבו הזועם של האל הוא שהביא בסופו של דבר להרס, ומבקשות מהלב הזה להירגע. ההכאה על התוף – לבו של האל – בעת ביצוע הקינות המתארות את הזעם השוכן בלבו מנכיחה רגשות אלה בעת הפולחן. אחרי ההכרה ברגשות הנובעים מהלב אפשר לבקש בסוף הקינה את הרגעת הלב, וגם בקשה זו מלווה בהכאה על התוף, לבו של האל. 

נפגשים בבבל

בשונה ממגילת איכה, הקינות המסופוטמיות לא היו כאמור היסטוריות בטבען והמוקד שלהן לא היה זיכרון. אדרבה, הן היו א-היסטוריות והמוקד שלהן היה ההווה והעתיד יותר מאשר העבר. הקינות, יחד עם הפולחן המוזיקלי שליווה אותן, היוו מערכת תאולוגית ופולחנית שהכירה ברגשות הזעם של האלים וביקשה לפייס אותם.

אולם על אף השוני בתפיסה הדתית של הקינות, אי אפשר שלא להצביע על הדמיון הרב בין קבוצת הקינות המסופוטמיות לבין מגילת איכה. לא רק ששתיהן עוסקות בחורבן ערים ומקדשים, הן גם משתמשות במוטיבים דומים ובתפיסות דומות. כמו בקינות המסופוטמיות גם במגילת איכה מודגש זעם האל כגורם האחראי לחורבן: “כִּלָּה ה’ אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסֹדֹתֶיהָ” (איכה ד’, י”א), וגם באיכה החורבן נתפס כאירוע המתרחש ביום מסוים של זעם: “הָרַגְתָּ בְּיוֹם אַפֶּךָ טָבַחְתָּ לֹא חָמָלְתָּ (איכה ב’, כ”א). הדמות המקוננת היא נשית – אלת העיר בקינות המסופוטמיות, ובתולת בת ציון במגילת איכה – ויש שימוש באמצעים רטוריים דומים כמו מלת השאלה ‘איכה’. 

מה אפשר ללמוד מהדמיון בין הקינות שחוברו במקומות שונים במזרח התיכון? מקוננות מצוירות על קברו של רע-מוסה בתביי שבמצרים, המאה ה-14 לפסה''נ

האם אכן יש קשר בין שתי הסוגות של הקינות? הקינות המסופוטמיות היו חלק מהפולחן במקדשי בבל גם בעת שגולי יהודה הגיעו לשם, אך אין לנו עדות לכך שלגולים הייתה גישה למקדשים ואיננו יודעים אם הם יכלו בכלל להבין את הקינות שנכתבו בשומרית. הדמיון נראה אמנם יותר ממקרי, אך קשה להצביע על קשר היסטורי שיוכל להסביר אותו, ועל כן שאלה זו נשארת בינתיים ללא מענה.