ערים וחולות

-

מעבר לים

רומן ביוגרפי

תמר רותם

שוקן, תשפ”א, 288 עמ’

*

פורסם בגיליון 136, חשוון תשפ”ב, אוקטובר 2021

נחום גוטמן הוא מהאמנים הבולטים שיצרו בארץ ישראל תרבות עברית מתחדשת. ציוריו – שהציגו את נופי הארץ שטופי האור ואת תושביה בצבעים עזים – איוריו והספרים הרבים שכתב מאירים עד היום את היישוב העברי שצמח בארץ למן שנות העשרים של המאה הקודמת, ובמיוחד את תל אביב הצעירה. תמר רותם מתחקה אחר השנים שקופחו במחקר על אודותיו, שנים שנתפסו כתקופה זניחה שבה גלה האמן מארצו וממוקד עשייתו. בספר מתוארות אותן שנים דווקא כתקופת חניכה שבה עוצבו אישיותו ותפיסתו האמנותית כפי שבאו לידי ביטוי בהמשך. הספר נפתח בקיץ 1920, כאשר גוטמן בן ה-22 יצא לווינה, והוא מלווה אותו בעת שהותו בווינה, בברלין ובפריז וגם בשובו ארצה, ונפרד ממנו בשלהי חורף 1928, כאשר פגישתו עם דורה יפה, לימים אשתו, פתחה פרק חדש בחייו.

הספר מבוסס על תחקיר יסודי ומקיף אך כתוב כרומן, ולכן הקריאה בו שוטפת, מרתקת, ולא פעם גם נוגעת ללב, והיא מומלצת מאוד לכל מי שמתעניין בתולדות האמנות והתרבות העברית.

הספר מתחקה אחר השנים שבהן גיבש לעצמו גוטמן סגנון עצמאי. דיוקן עצמי, 1928 צילום: מרגריטה פרלין, ברשות מוזאון תל אביב לאמנות

בחילופי דורות

רותם מלווה את שנות התבגרותו של גוטמן ואת גיבוש תפיסתו האמנותית העצמאית, תהליך שהיה כרוך בניתוק חבל הטבור שלו ממורו בוריס שץ, מייסד בית הספר בצלאל ומנהלו. לאחר שלמד בצעירותו בבצלאל ביקש גוטמן – בעידודו של שץ – לנסוע לאירופה כדי להשתלם אצל אחדים מגדולי האמנים בני הזמן, וכדי לגבש את טעמו האמנותי תוך צפייה ביצירות אמנות במוזאונים והתחככות באמנים. מלכתחילה ביקש גוטמן להתוודע לסגנונות ציור חדשים ולהתרחק מציור דיוקנאות של יהודים דווקא, אך הוא סלד מהאמנות המודרניסטית, על אף שפה ושם מצא את עצמו נמשך אליה בסקרנות ובעניין. הספר מלווה את דרכו בעולם האמנות, את האמנים ששאף ללמוד מהם, את המאמצים שעשה כדי לזכות בקרבתם ובחסותם של אמנים שונים, את התחושות שעוררו בו יצירות וזרמים אמנותיים מגוונים, ואת ההתנסויות שלו עצמו בשדה האמנות – בציור, בפיסול ובאיור – עד שלבסוף הצליח בשובו ארצה לגבש לעצמו סגנון ייחודי משלו:

בעיניו, עתה, אין עוד מקום לסגנון העברי, לרומנטיקה האידאליסטית של ‘בצלאל’. דיוקן הרצל כמשה רבנו של ליליֶין היה יחיד ומיוחד לזמנו. אין הוא רוצה לחצוב את אמנותו מדימויים ארכאיים מקראיים, או לשעבד את אמנותו למען מטרה אידאולוגית. כל עוד נשמה של אמן באפו, כל עוד הוא חי בעיר חדשה, ימצא לעצמו שדה חדש, לא חרוש, לזרוע בו את יצירותיו. הוא לא יתמקד בסמלים נושאי משמעות, אלא יצייר דמויות ונופים יומיומיים פרי רוחו – גבעות החול המעוגלות כשדי אישה שהוא רואה מגג חדרו, נוף גלילי מסולע ומיוער, עצי זית, עזים בעיקולי ההר, שיירת גמלים, חמורים נוגי מבט (עמ’ 234).

כבנו של סופר עברי חשוב – ש. בן-ציון (שמחה בן-ציון אלתר גוטמן) – שבשנות ילדותו של נחום היה בית אביו בית ועד לסופרים ולאנשי תרבות, נחום גוטמן היה מורגל בחיים בצלם של אמנים עברים גדולים, והתרגל גם לחיות לצדם. בתקופה שאותה מלווה הספר הייתה דעיכה במעמדו הציבורי והמשפחתי של אביו, ואת החלל שהותיר האב החל למלא חיים נחמן ביאליק שהפך עבור נחום גוטמן למעין אב רוחני, פטרון ומלווה שסיפק לו עבודות איור רבות. חלק נכבד בספר ממלאים אפוא יחסים בין דמויות מוכרות מהתרבות העברית – סופרים, משוררים וציירים – שהיו רצופים לא רק חיבה ועידוד אלא גם קנאה ותככים.

ש. בן ציון, אביו של נחום גוטמן, היה מהסופרים הראשונים שהגיעו לארץ ישראל בעלייה השנייה, וכך גדל הצייר בארץ מגיל שבע. איור של גוטמן לספר 'שיר ערש' של ש. בן ציון צילום: רן ארדה, באדיבות מוזאון נחום גוטמן

דמויות אלה קורמות בספר עור וגידים ומוצגות כאנשים בשר ודם. כך למשל מתואר מפגש בלתי צפוי של גוטמן עם בוריס שץ באירוע תרבותי בגרמניה, שעולה ממנו הד גם ליחסים בין השניים וגם לתפקיד שגוטמן חש שהוא נושא על כתפיו בשדה האמנות כשליח של מורו:

לשץ יש כישרון להיות נוכח במרכז כל התרחשות תרבותית. הוא שולח שלוחות לכל עבר: היום הוא פה, מחר שם, כמו קוסם … אחיזתו של שץ אחרת משל ביאליק. המשורר טופח על כתפיך פעם אחת ועוזב אותך לנפשך, אבל הפרופסור לא מניח לך. הוא פולש לנשמתך … “ומה מעשיו של אדוני בברלין?” שואל הפרופסור.

“אני עובד על ציורים לביאליק”, הוא עונה ואינו נשמע משכנע, “לקחתי שיעורים אצל שטרוק, ודאי אדוני יודע”.

כיצד איבד את ביטחונו העצמי, נחום תוהה. הוא רוצה לדבר עם המורה על מגפת האמנות המודרנית ולא מצליח. נראה לו ששץ, שגייס אותו לקרב נגד ה”קוביזם, פוטוריזם, אידיוטיזם” ושאר מכתמי אנטי אוונגרד ששטף בהם את מוחם של תלמידיו, אינו מוצא עניין רב בחרדותיו מפני הידרדרות האמנות באירופה. המורה מהנהן כמקשיב, ולפתע מרעים בקולו, “ידידי!” וכהרף עין מנסה לרוץ אחרי אדם מתרחק, ונעלם. פוף! ללא שלום או להתראות (עמ’ 162).

הספר ספוג גם באווירה החברתית, התרבותית והפוליטית של אותם ימים. המצוקה ששררה אחרי המלחמה הגדולה, האינפלציה הדוהרת שבמהלכה שימשו מזוודות כסף משכורת עבור יום עבודה אחד, ואווירת הטרור הפוליטי בגרמניה שבה צצה דמותו של אחד בשם אדולף היטלר, כל אלה מעגנים היטב את סיפורו הפרטי של גוטמן בסיפור הכללי של התקופה.

ציפור עלומה

מטבע הדברים לא רק חייו המקצועיים אלא גם חייו האישיים של גוטמן תופסים מקום נכבד בספר. בשנים שבהן הוא עוסק היו בני משפחת גוטמן מפוזרים על פני ארצות ויבשות. שניים מאחיו של נחום שהו בארצות הברית, נחום ואביו שהו באירופה ושני אחים נוספים התגוררו עם סבתם בתל אביב. משפחת גוטמן, שכל בניה היו חובבי כתיבה, הותירה אחריה מכתבים רבים, וגם הם שימשו בסיס לכתיבת הספר. המשפחה מוצגת כמלוכדת מאוד, אך כדרכן של משפחות רחשו מתחת לפני השטח גם מתיחויות וטינות. הדברים אמורים במיוחד באשר לאב, שעם פטירת האם שנים קודם לכן מיהר להינשא בשנית, עבר להתגורר עם אשתו והותיר את נטל הטיפול בילדיו על אמו שהגיעה לשם כך מחוץ לארץ. דמותו של האב מוצגת בספר באור לא מחמיא, כאדם נרגן ולא נעים הן ביחסיו המשפחתיים והן ביחסיו כלפי סופרים ויוצרים אחרים.

אחת הדמויות המרתקות שמתגלות בספר היא זו של פרידה פליגלמן. על כריכתו האחורית של הספר נכתב:

לאט לאט כובשת את הסיפור דמותה של פ”פ, אהובת האמן. פרשה נסתרת ומפעימה זו, המאירה את דמותו של נחום גוטמן באור חדש, התגלתה במהלך הכתיבה בעקבות תחקיר מאומץ וראשון מסוגו.

מי שמצפה לפרשייה רכילותית עסיסית – או לחלופין חושש מפניה – יתבדה. סיפורה של פרידה פליגלמן מתגלה כסיפור מרתק ונוגע ללב. באחרית הדבר מתארת המחברת את תהליך הגילוי והחשיפה של דמותה, וגם מאירה אותה בפרטים נוספים על מה שנכתב בגוף הספר. חוקרי תולדותיו של גוטמן לא ידעו על פרידה, ואפילו בנו של הצייר לא שמע עליה. במהלך קריאת המכתבים של בני המשפחה שמה רותם לב לכך שמדי פעם מופיעות בהם תוספות קצרות בכתב יד אחר, לא פעם מלוות בשגיאות בעברית, חתומות בראשי התיבות פ”פ. אט אט נחשפו במכתבים גם התייחסויות ל”גברת הקטנה” על שום היותה נמוכת קומה או “גברת צפרות”, שכן משמעות המלה פליגל ביידיש היא כנפיים. לנוכח הרמזים יצאה המחברת למסע בלשי בארכיונים בעקבות דמותה המסתורית של מי שהתבררה כפרידה פליגלמן.

פרידה נולדה ב-1890 במונטנה שבארצות הברית למשפחה יהודית אמידה. בימים שבהם שערי האוניברסיטאות בארצות הברית היו נעולים בפני נשים התעקשו פרידה ואחותה הצעירה בל ללמוד בקולג’ יוקרתי בוויסקונסין, היחיד שהסכים לקבל נשים. הן פיתחו תודעה פוליטית ופמיניסטית. פרידה השתתפה במצעד למען זכות הצבעה לנשים בניו יורק ב-1910. אחותה הצעירה המשיכה לעסוק בפעילות פוליטית ואילו היא פנתה לקריירה אקדמית. היא התקבלה ללימודי אנתרופולוגיה מתקדמים באוניברסיטת קולומביה, בחוג שהיה עד אז על טהרת הגברים, והמשיכה לפתח את מחקרה באירופה. היא התמקדה בשפתם של בני הפולה באפריקה, וביקשה להוכיח מתוך שפתם כי הם אינם נחותים מבחינה מוסרית וערכית מבני המערב. מסקנות מחקרה – שלא עלו בקנה אחד עם התפיסות הגזעניות שרווחו באותם ימים – ועובדת היותה אישה מנעו ממנה להשתלב בעולם האקדמי. מחקרה לא אושר, ורק שנים רבות מאוחר יותר הכירו בו.

בשנת 1921, במהלך תקופת המחקר שלה, החליטה פרידה לקחת פסק זמן מעבודתה. היא יצאה למסע במזרח, ובזמן ששהתה בפלשתינה שכרה חדר בבית משפחת גוטמן בתל אביב וכך התוודעה אל המשפחה. עם הזמן נרקם קשר רומנטי בינה לבין בכור האחים יצחק, אך הלה נטש אותה, נסע לארצות הברית ובמשך שנים עוד המשיך לשחק ברגשותיה. ב-1922 הגיעה פרידה לגרמניה ושם פגשה את נחום שהיה צעיר ממנה בשמונה שנים. אט אט נרקמה ביניהם ידידות, פרידה עודדה את נחום בדרכו האמנותית וביוני 1922 אף פרסמה סקירה על יצירתו בשבועון היהודי המשפיע והנפוץ ביותר בגרמניה ‘יידישה רונדשאו’. עם הזמן התהדקו היחסים בין השניים, ובתקופה שבה שהו יחד בפריז הפכו לבני זוג. ב-1925 קטע גוטמן את הקשר ביניהם באחת כשחזר ארצה.

הסגנון הארץ ישראלי של גוטמן התפתח דווקא מחוץ לארץ. דיוקן עצמי בשנות העשרים צילום: רן ארדה, באדיבות מוזאון נחום גוטמן

בדרכים נפרדות

רותם ממשיכה ללוות את גוטמן עם שובו ארצה ועם פתיחתו של פרק חדש בחייו, הן מבחינה אמנותית והן מבחינה משפחתית, אך באחרית הדבר היא מגוללת כאמור גם את המשך סיפור חייה של פרידה. העובדה שהקריירה האקדמית שלה נחסמה גרמה לה לשוב לארצות הברית, שם עסקה עם אחותה בגיוס כספים למען שורדי שואה שהגיעו לארצות הברית. היא פרסמה שירים והתפרסמה כפעילה חברתית וכדוברת חריפה נגד דיכוי, דעות קדומות ואפליה על רקע גזעי, וקידמה חוקים ברוח זו במונטנה.

בשנות השישים התקבלה פרידה סוף סוף, לאחר מאבקים, כחברה בחברה האמריקאית לקידום המדע, ומאוחר יותר אף הוכר הדוקטורט שכתבה כפורץ דרך בתחומו. היא מעולם לא נישאה ולא הקימה משפחה, ונראה כי המקום הנרחב שמוקדש לה בסיפור קורותיו של נחום גוטמן הצעיר עושה עמה מעט מהחסד שלא נעשה עמה בחייה.

ההתחקות אחר בית היוצר של גוטמן הניבה תגליות מפתיעות. הסטודיו של האמן כפי ששוחזר במוזאון נחום גוטמן צילום: Tamarah