גרעיני גנ”ת
העננה שהתפוגגה עם סיומם של ששת ימי הלחימה באייר תשכ״ז (יוני 1967) חייבה עד מהרה את הדרג המדיני לקבל החלטות אסטרטגיות באשר לשטח שנכבש. כאשר עדיין לא נדמו קולות הקרב בעיר העתיקה, ובעיצומה של אופוריית הימים הראשונים לשחרורה, נשמעו קולות שקראו לבסס בבהילות תשתית ליישוב מחדש של הרובע היהודי.
בדיונים הראשונים עלתה מחלוקת עקרונית בשאלה למה ייועד הרובע. ראש העיר טדי קולק ושר האוצר פנחס ספיר טוו חלום מהפכני – הרובע יהיה משכנם של אמנים שיתגוררו סמוך לשדרת מוזאונים שהמדינה תקים. נראה כי המתיישבים הראשונים בין כתלי הרובע אכן היו האמנים נחום ארבל ואלידע מריעוז שקנו שתי חורבות מבעליהן הערבים מיד עם תום הקרבות. אך השניים נטשו את המקום כבר באותה שנה, וחלום רובע האמנים נגוז מסיבות שונות.
בניגוד לקולק ולספיר, שר הפנים משה חיים שפירא מהמפד״ל חשב כי יש צורך בהתיישבות ממשית במקום ודחף לקבוע עובדות בשטח בהקדם האפשרי. אל המשבצת הזו נכנסו חברי גרעין גנ״ת.
צילום: משה מילנר, לע״מחלוצי השיבה לרובע היו אמנים, אולם חזון רובע האמנים שהגו טדי קולק ופנחס ספיר — אולי בהשראת רובע האמנים בצפת העתיקה — נגוז במהרה. האמנים נחום ארבל (משמאל) ואלידע מריעוז בגלריה של מריעוז בעיר העתיקה, 1973
נח״ל עירוני
שניים מהאתגרים המשמעותיים ביותר שעמם התמודדה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות היו האתגר הצבאי והאתגר ההתיישבותי. ב־1948 פנו נציגיהן של תנועות הנוער החלוציות לראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון בבקשה ליצור מסגרת שתשמור על אחידותם של הגרעינים ההתיישבותיים. בתגובה לבקשתם ייסד בן גוריון את הנח״ל – נוער חלוצי לוחם. ‘חוק שירות הביטחון’ שנחקק בסוף 1949 כלל בין השאר אפשרות של שירות צבאי בקואופרטיב המשלב בין הכשרה חקלאית לשירות צבאי.
באדיבות חברי גרעין גנ״ת ג׳נח״לאים חמושים מעל גיא בן הינום, במקום שבו הוקמה בהמשך אנדרטת השלום. ברקע חומות העיר העתיקה
בעשור השני של המדינה גדל מאוד שיעור בני הנוער שלמדו בבתי ספר תיכוניים מקצועיים, ובני נוער רבים התגייסו לצה״ל כאשר באמתחתם מקצוע שרכשו במהלך לימודיהם. בציונות הדתית בלטה בתחום זה הישיבה המקצועית קרית נוער בשכונת בית וגן בירושלים, שתלמידיה למדו נגרות, מכניקה, דפוס, אלקטרוניקה ואלקטרומכניקה. ראש הישיבה, הרב יעקב לישנסקי, הבחין כי רבים מבוגרי הישיבה נוטשים בתום שירותם הצבאי את הכיוון המקצועי. הוא פנה למשרד הביטחון וביקש להקים מסגרת צבאית שלצד הכשרתם הקרבית של בוגרי הישיבה תתמוך גם בהמשך פיתוחם המקצועי. הרעיון התגלגל לפתחו של מדור הנוער והנח״ל, וב־1964 הוקם באופן ניסיוני גרעין נח״ל תעשייתי – גנ״ת – שכל חבריו היו תלמידי הישיבה המקצועית קרית נוער. הגרעין הראשון קיבל את השם ‘בצלאל’, אך החל מהגרעין השני השם בצלאל עבר מן העולם והגרעינים מוספרו באותיות, גנ״ת א’, גנ״ת ב’ וכן הלאה.
גרעיני גנ״ת הוקמו במתכונת דומה לגרעיני הנח״ל החקלאיים, גרעין קואופרטיבי – המתנהל באמצעות קופה משותפת בדומה לקיבוצים – המשלב שירות צבאי עם פרק משימה תעשייתי. התכנית הייתה שחברי הגרעין יישבו אזורים הסמוכים לגבול בהתאם להכוונת משרד הביטחון ויתפרנסו מהמקצוע שלו הוכשרו בתיכון. כיוון שהפנייה להקמת גרעיני גנ״ת הגיעה מישיבת קרית נוער, הטיל מדור הנוער והנח״ל על תנועת הפועל המזרחי את הטיפול בפרק ההתיישבותי של השירות, שכלל ליווי, הכוונה והכשרה של חברי הגרעין, בדומה לתפקידן של התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים בליווי הגרעינים החקלאיים. כאמור, הגרעין הראשון היה ניסיוני, ומטרתו הייתה לבדוק האמנם יכולים גרעינים תעשייתיים לעמוד במשימה, לפני שיוקצו משאבים להקמת גרעינים נוספים מסוג זה, כולל גרעינים לבוגרי מוסדות חילוניים.
על הר ציון
כשהוקם גרעין בצלאל ירושלים הייתה עדיין חצויה והוחלט למקם את חבריו בהר ציון. זה היה הגרעין הראשון בתולדות המדינה שהתיישב בתוך עיר. באותם ימים, על אף המתיחות הביטחונית באזור הר ציון, היה המקום אתר עלייה לרגל. באין גישה לאתרים המקודשים בעיר העתיקה, שימש קבר דוד מענה דתי עבור רבים. לצד הקבר שכן חדר הנשיא, שבפועל תיפקד כאתר ממלכתי סמלי, ומולו הוקם מרתף השואה – המוזאון הראשון שהנציח את זכרן של הקהילות היהודיות שנספו בשואה.
עד מלחמת ששת הימים התיישבו בהר ציון שני גרעינים תעשייתיים נוספים – גנ״ת א’ וגנ״ת ב’. חברי גרעינים אלה כבר לא הגיעו כולם מאותה ישיבה והיו בהם בעלי מקצועות שונים. בנוסף לקרית נוער הגיעו לגרעינים בוגרי ישיבות כפר אברהם, כפר חב״ד ותורה ומלאכה תל אביב. לגרעין גנ״ת ג’ הצטרפו לראשונה גם בנות בוגרות בית צעירות מזרחי ובנות שירות לאומי.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים נערך הנח״ל להצבה מחודשת של גרעיניו, שכן המרחבים שנכבשו הגדירו מחדש את אזורי הספר. הר ציון למשל כבר לא נחשב אזור מסוכן הנזקק לסיועם של חברי גנ״ת. היה צורך למצוא מקום אסטרטגי חדש להציב בו את חברי הגרעין הרביעי – גנ״ת ג’ – שזה עתה סיימו ברובם את הפרק הצבאי בגדוד 50. במהלך המלחמה הם לחמו בגזרת היישובים ישעי ותרום, והיו עתידים לצאת לאחר המלחמה לפרק המשימתי של שירותם.
ראש הממשלה לוי אשכול, שאכלוסה של ירושלים לאחר המלחמה היה תחת סמכותו, תמך בעמדתו הנחרצת של שר הפנים משה חיים שפירא. בדיונים שנערכו סביב סוגיית איושו של הרובע היהודי השתתפו לצד השרים גם אישים נוספים. בין הנוכחים היה גם הרב ד״ר שמואל זנוויל כהנא (שז״ך), אז מנכ״ל משרד הדתות, שראה חשיבות עליונה במיקום גרעין גנ״ת ברובע היהודי. בסופו של דבר, בתיאום עם ראש אגף הנוער והנח״ל משה נצר, הוחלט להציב את גרעין גנ״ת ג’ ברובע היהודי המתחדש.
-מתחם הר ציון בשנות החמישים של המאה העשרים. קבר דוד, מרתף השואה ומבני ישיבת התפוצות נכללו כולם במתחם
עד מלחמת ששת הימים התיישבו בהר ציון שני גרעינים תעשייתיים נוספים – גנ״ת א’ וגנ״ת ב’. חברי גרעינים אלה כבר לא הגיעו כולם מאותה ישיבה והיו בהם בעלי מקצועות שונים. בנוסף לקרית נוער הגיעו לגרעינים בוגרי ישיבות כפר אברהם, כפר חב״ד ותורה ומלאכה תל אביב. לגרעין גנ״ת ג’ הצטרפו לראשונה גם בנות בוגרות בית צעירות מזרחי ובנות שירות לאומי.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים נערך הנח״ל להצבה מחודשת של גרעיניו, שכן המרחבים שנכבשו הגדירו מחדש את אזורי הספר. הר ציון למשל כבר לא נחשב אזור מסוכן הנזקק לסיועם של חברי גנ״ת. היה צורך למצוא מקום אסטרטגי חדש להציב בו את חברי הגרעין הרביעי – גנ״ת ג’ – שזה עתה סיימו ברובם את הפרק הצבאי בגדוד 50. במהלך המלחמה הם לחמו בגזרת היישובים ישעי ותרום, והיו עתידים לצאת לאחר המלחמה לפרק המשימתי של שירותם.
ראש הממשלה לוי אשכול, שאכלוסה של ירושלים לאחר המלחמה היה תחת סמכותו, תמך בעמדתו הנחרצת של שר הפנים משה חיים שפירא. בדיונים שנערכו סביב סוגיית איושו של הרובע היהודי השתתפו לצד השרים גם אישים נוספים. בין הנוכחים היה גם הרב ד״ר שמואל זנוויל כהנא (שז״ך), אז מנכ״ל משרד הדתות, שראה חשיבות עליונה במיקום גרעין גנ״ת ברובע היהודי. בסופו של דבר, בתיאום עם ראש אגף הנוער והנח״ל משה נצר, הוחלט להציב את גרעין גנ״ת ג’ ברובע היהודי המתחדש.
באדיבות חברי גרעין גנ״ת ג׳חברי גרעין גנ״ת ג׳ רוקדים עם ספר תורה בטקס חנוכת ההתנחלות ברובע היהודי
תנאים בסיסיים
חודשיים לאחר המלחמה עברו החברים הראשונים של הגרעין למבנה נטוש וחרב ברחוב שער השמים – כיום רחוב גלעד – ועד שבט תשכ״ח (1968) הם סיימו להכשיר את המבנה למגורים. אז הצטרפו אליהם חברי הגרעין האחרים – כשלושים בנים ועשר בנות – וקבעו רשמית את משכן גרעין גנ״ת ג’ ברובע היהודי.
בהגיעם נתקלו החברים בקשיים רבים. ראשית, הרובע היהודי היה כולו עיי חורבות. החברה לשיקום ולפיתוח הרובע עוד לא קמה, ובשבועות הראשונים הם נאלצו לארגן לעצמם מרחב מחיה בסיסי. ״כשהגעתי לראשונה היה כזה הרס וחורבן, עוד לא היה מבנה אחד תקין לחיות בו״, נזכרת גילה זגדון שהצטרפה למקום בתשכ״ט. ״המלחמה השאירה בלגן אחד גדול. כששמואל ואני החלטנו להתחתן אבא שלי שאל אותו: לאן נראה לך שאתה מביא את הבת שלי?״.
הציוד הראשוני כלל מעט ריהוט וציוד בסיסי למטבח שקיבלו מישיבת קרית נוער. למרות המחסור החומרי חשו חברי הגרעין כי המעבר שלהם לרובע היה מלווה בחיבוק גדול של העם. ״כולם ניסו לעזור. אנשים נהרו כל יום בהמוניהם לכותל והביעו תמיכה לא נורמלית״, מתארים יצחק ורחל מנדלסון. ״הרגשנו שזהו, המשיח ממש עוד רגע כאן. הייתה כזו התעלות של העם, קשה לתאר את השמחה ואת התחושה שאנחנו לוקחים חלק במשהו בלתי אנושי״.
באדיבות חברי גרעין גנ״ת ג׳גאוות יחידה. אחדים מחברי הגרעין עם סמל הנח״ל בחדר הכניסה של המבנה שבו התגוררו ברובע היהודי
אבל תחושת השליחות ההרואית שמתארים חברי גנ״ת ג’ לא מנעה את ההכרח לתת מענה לצרכים הקיומיים. לאחר שבועות שבהם השקיעו את מרצם בהתקנת מרחב המגורים וסביבתו בעזרת הסיוע הכלכלי המועט שקיבלו מהפועל המזרחי ומקרית נוער, התחלקו החברים לקבוצות בהתאם להכשרתם המקצועית.
הם יצאו לעבודתם מחוץ לחומות ושבו לרובע רק בתום יום העבודה. בין המקומות שבהם עבדו בלט בית הדפוס אשר הוקם על ידי חברי הגרעין הראשון בהר ציון וחברי הגרעינים הבאים המשיכו לתפעל אותו. משרד ראש הממשלה הקצה אמנם מבנים בעיר העתיקה לצורך העברת בית הדפוס למקום, אך בפועל הרעיון לא צלח וחברי גרעין ג’ המשיכו להפעיל את בית הדפוס בהר ציון. הקבוצה השנייה כללה נגרים ומסגרים, ואלה תיארו תקופות שבהן התקשו למצוא עבודה מסודרת. חברי הקבוצה השלישית השתלבו בתעשייה הצבאית.
רוב הנשים עסקו בעבודות משק הבית, פעולות שדרשו מסירות לא קטנה בשל היעדר תנאים מתאימים. גילה זגדון מתארת כיצד בישלו ארוחות לעשרות חברי הגרעין על להבת גז בודדת במטבח שגודלו שני מטרים רבועים. בשנים הראשונות אי אפשר היה לקנות מצרכים בעיר העתיקה, והנשים היו צועדות בתורנות עם המצרכים מאזור ממילא או משוק מחנה יהודה.
בונים שכנות טובה
מעט לאחר שגרעין גנ״ת ג’ קבע את מקום מושבו ברובע היהודי הוחלט להעניק למקום את השם ‘התנחלות מוריה’. לימים חל בלבול ואנשים ייחסו בטעות את השם מוריה לגרעין וקראו לו ‘גרעין מוריה’. משרד הביטחון ביקש כי המתיישבים לא ייקראו חיילי נח״ל והמקום לא ייקרא היאחזות נח״ל (כיון שבפועל חברי הגרעין כבר לא היו מחויילים), ועל כן נבחר השם ‘התנחלות’. עם זאת, משרד הביטחון בירך על הקמת ההתיישבות במקום, והחשיב לחברי הגרעין את השהות ברובע כשירות במסגרת של״ת (שירות ללא תשלום). ימים אחדים לאחר מעבר הגרעין לעיר העתיקה הוקמה גם ישיבת הכותל ברובע היהודי. בנוסף התיישבו במקום גם אזרחים בודדים בעלי תודעה לאומית מפותחת, ובהם הרב משה צבי סגל – ממייסדיה של תנועת הנוער הציונית דתית ‘ברית החשמונאים’ שפעלה בארץ בעיקר בשנים 1937־1949.
בתמוז תשכ״ח (1968) הוחלט בכנסת על הקמת החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי והחלו להכין תכניות מתאר לבניית יחידות מגורים ברובע, אך בפועל, למרות הרצון ליישב את הרובע במהרה, העובדות בשטח איחרו לבוא. בשל הסמטאות הצרות, ובשל התוהו ובוהו הכללי שעוד שרר ברובע, נעשה פינוי ההריסות בעיקר בעזרת חמורים. ייתכן שההתנהלות המתונה והמשתרכת בשיקום הרובע נטעה אמונה בלבם של חלק מהתושבים הערבים כי שחרור העיר הוא עניין בר חלוף.
צילום: משה מילנר, לע״מקולות פלפולי הגמרא שבים לעיר העתיקה. שניים מתלמידי ישיבת הכותל, סיון תשכ״ח
״בשנים הראשונות היו מקרים שבהם נזרקו אל הרובע היהודי לבנות חבלה ובקבוקי תבערה. ההערכה של האוכלוסייה הערבית הייתה כי השחרור הוא עניין זמני ובקרוב תיעלם האחיזה של היהודים בעיר העתיקה״, מספר יצחק מנדלסון שהיה רכז הגרעין ומנהל התנחלות מוריה. האוכלוסייה הערבית עוד לא התפנתה כולה מהרובע היהודי, בסטות רבות עדיין היו פעילות ברחובות הרובע והחברים מתארים תחושה של חוסר ביטחון. יציאה אל מחוץ לבניין הגרעין נעשתה בזוגות בלבד. חברי הגרעין אמנם הסתובבו במדים ונשאו נשק בתורנות כדי להפגין נוכחות, אך מטרתם העיקרית הייתה להשיב חיים יהודיים אל הרובע המתחדש. את המשבצת הביטחונית תפסו מיד עם שוך הקרבות שוטרי משמר הגבול.
צילום: פריץ כהן, לע״מבין חברי גרעין גנ״ת לאחדים מתושבי העיר העתיקה הערבים התפתחו יחסי שכנות טובה, בעוד תושבים ערבים אחרים התייחסו אליהם בחשדנות ואף בעוינות. תושבים ערבים חולפים ליד הפתח ההרוס של בית הכנסת ׳החורבה׳, שישיבת עץ חיים קבעה בו את משכנה הזמני, אדר תשל״ב
למרות גילויי האיבה שהפגינו רבים מהשכנים, לא כל האוכלוסייה הערבית התנהגה בדרך דומה. כך למשל מספרים חברי הגרעין בערגה על אופה בייגלה ערבי מבוגר שניגש אליהם ואל הרב סגל והחל לדבר בעברית מהולה ביידיש. למרבה הפלא אותו אופה חשף בפניהם ספרי תורה שהוצפנו על ידי יהודים בבור מתחת לרצפת בית הכנסת החורבה ערב יציאתם מהרובע. לפי גרסה אחת הידידות בין תושבי הרובע היהודים לבין משפחתו של האופה לפני מלחמת השחרור התבססה על שותפות עסקית שכללה בין השאר חימום של סירי האוכל בשבת. הקשר היה הדוק עד כדי כך שהם שמו בו את מבטחם כאיש סודם. לימים, כאות להכרת תודה, הותירה המדינה על כנה את הבסטה השייכת למשפחתו בשטח שהופקע. ״עד היום אפשר למצוא ברחוב היהודים את הנכד שלו מוכר בייגלה״, מספר מנדלסון.
בראשית שנות השבעים נראה היה כי היחסים עם האוכלוסייה הערבית מתייצבים. ״כשהם הבינו שישראלים נשארים לתמיד ועוברים לגור פה, ובעקבותיהם גם תיירים התחילו לפקוד את העיר, הפסיקו זריקות האבנים ובקבוקי התבערה״, אומר מנדלסון, ומוסיף: ״הם זיהו את הפוטנציאל העסקי״. באותה תקופה הדריך יצחק מנדלסון קבוצות תיירים אפילו ברובע המוסלמי. ״מ־1970 כבר הייתי מסתובבת אצלם לבד, הולכת לסנדלר ולסידורים נוספים. היו לילות שחזרתי מאספות מורים דרך השוק, לא היה פחד״, מוסיפה אשתו רחל, ומתארת איך שנה מאוחר יותר, בעקבות יחסי השכנות שהתהדקו, הלכה עם שני חברים נוספים מהגרעין ללמוד ערבית במנזר האחיות ציון. ״היה לי הסכם עם בעל המכולת הסמוכה לדירה שלנו: כל פעם שאני קונה אצלו משהו הוא מלמד אותי מלה בערבית ואני מלמדת אותו בעברית. בסוף הוא ידע עברית שוטפת, אבל אני לא ידעתי יותר מכמה מלים״, היא מספרת בחיוך.
מרווקות לזוגיות
חברי הגרעין חזרו מעבודותיהם ברחבי העיר לרובע בשעות אחר הצהריים, ובמידה רבה עיקרו של היום רק החל עבורם. שעות הערב התאפיינו בחיי תרבות עשירים. במבנה שבו התגוררו הם הכשירו מועדון ששימש לישיבות הגרעין ולמפגשי תרבות. ״כל ערב היו רבים נוהרים אלינו. הגיעו אנשים מכל קצות הקשת״, נזכר יצחק מנדלסון. ״מדי שבוע אורגן ערב תרבות עבור החברים, ופעמים רבות היו יותר אורחים מחברים״. אווירת האוטופיה ששררה בארץ בסוף שנות השישים איחדה בין הפלגים השונים של הקשת הפוליטית והפילה מחיצות, וכך נראו גם אנשי תנועת השמאל הרדיקלי ‘מצפן’ בין המבקרים במועדון של התנחלות מוריה.
בחורף 1969 מצאו אחדים מחברי הגרעין בני זוג. בין הזוגות הראשונים היו שמואל זגדון ובחירת לבו גילה לבית ארנפלד, והם בחרו להתחתן בז’ במרחשון תשכ״ט ברובע היהודי דווקא. כדי לאפשר את החתונה עמלו החברים בפינויה של כיכר בתי מחסה. ״אמנם כבר חלפה מעל שנה מאז שעבר הגרעין לרובע, אך בכיכר עוד שרר כאוס. היה צורך לפנות שטח גדול ככל האפשר כדי להתנהל בנוחות״, מספרת גילה בחיוך. כמעט שנתיים נוספות חלפו עד שהרחבה רוצפה. החברים כבר התרגלו להסתייע בתלמידים מישיבת קרית נוער, ואלה לקחו אחריות על אספקת שולחנות וכיסאות. האוכל נקנה מקייטרינג זוננפלד, היחיד שסיפק שירותי הסעדה באזור ירושלים בתקופה ההיא.
Ganat C״עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים״. חתונתם של רחל ויצחק מנדלסון
סמוך לגל החתונות של חברי הגרעין החלו גם תלמידי ישיבת הכותל לערוך חתונות ברובע. החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי כבר פעלה אז, וכך נחנכו דירות קבע ראשונות לזוגות הטריים – דירה משופצת שגודלה עשרים מטר רבוע לכל זוג.
-התמיכה בחברי הגרעין הגיעה מכל גוני הקשת הפוליטית. מברק ששלחה ראש הממשלה גולדה מאיר לרחל וליצחק מנדלסון ביום חתונתם
הנישואין של חברי הגרעין הביאו בעקבותיהם גם ילדים – הילדים היהודים הראשונים שנולדו בין כותלי העיר העתיקה מאז נפילתו בתש״ח. גני הילדים העירוניים שמחוץ לחומות היו רחוקים מדי, ונשות הגרעין הקימו במועדון – שהיה פעיל רק בשעות הערב – גן ששימש את ילדיהן ואת ילדי האברכים מישיבת הכותל.
״מדי יום היינו מקפלות את הלולים ואת כל הציוד בסוף הפעילות ומחזירות את המועדון לקדמותו״, מתארת גילה, ומוסיפה: ״בדרך כלל שיחקו הילדים בין גלי האבנים שהיו באזור בתי מחסה, וכשרצינו לאוורר אותם הלכנו ברגל לגן העצמאות. המרחבים הירוקים היו גן עדן בשבילם״.
באדיבות חברי גרעין גנ״ת ג׳ילדי הגן הראשון שפתחו חברי גרעין מוריה ברובע במבנה ששימש גם מועדון
ב־1971 קנה ד״ר יוסי פבר, רופא ילדים בכיר מבית החולים שערי צדק, בית בשכנות לגרעין, וכך נפטרו האמהות הצעירות מהצורך לצעוד עד לטיפת חלב ברחוב שטראוס.
באדיבות חברי גרעין גנ״ת ג׳חברי הגרעין מטיילים ברובע הנבנה. יוסי ומירה אליאב ובנם הבכור בחברת רחל מנדלסון ובתה הבכורה
סוף והתחלה
למרות שחברי הגרעין נכנסו במשך הזמן לדירות קבע, ולמרות שלגרעין היתוספו בהמשך חברי הגרעינים גנ״ת ד’ וגנ״ת ה’, מעמדם הכלכלי לא התייצב. ״מהר מאוד הרגישו החבר’ה שעבדו בתע״ש בפערי השכר בינם לבין החברים האחרים. כשחברי הגרעין התחילו לקבל משרות חדשות ולהתקדם החלו טפטופים ראשונים של עזיבה״, מסביר יצחק מנדלסון את השתלשלות העניינים. השסע הכלכלי ערער את הבסיס הראשוני שעליו הוקם הגרעין – גרעין קואופרטיבי תעשייתי שבו מקומות התעסוקה סמוכים למקום המגורים. ״יציאת החברים אל מחוץ לעיר כדי להביא פרנסה עמדה בניגוד לרעיון הראשוני שלפיו התעשייה הייתה אמורה להיות חלק מהשטח שבו חי הגרעין ולא נבדלת ממנו. רעיונות חלופיים שעמדו על הפרק – כמו הקמת מושב תעשייתי באזור מודיעין או ברמת הגולן – היו מאפשרים שמירה על אחידות המשכורת של חברי הגרעין״, אומר מנדלסון.
גרעין גנ"תילדים שוב משחקים וצוחקים בעברית ברחובות העיר העתיקה. ילדי הגן של גרעין גנ״ת מתרעננים בגיגיות מים ביום קיץ חם בחצר של התנחלות מוריה
החברים מתארים גם את המחסור המתמשך בתמיכת המוסדות. ״גרעיני נח״ל חקלאיים זכו לתמיכה מהתנועה הקיבוצית או מתנועת המושבים. כל קיבוץ חדש קיבל הכשרה והכוונה בעזרת זוגות ותיקים שהגיעו אליו ממושבים אחרים. לנו חסרו דמויות משמעותיות שילוו אותנו. היינו חבר’ה צעירים בני 19־20. לו היו לפנינו גרעינים תעשייתיים שיכלו לייעץ לנו ולהדריך אותנו ייתכן שהיינו מצליחים לבסס טוב יותר את אחיזתנו ברובע״, מוסיף מנדלסון. אך למרות תחושתם הקשה אין בלבם טינה כלפי הפועל המזרחי. ״הפועל המזרחי היה גוף עם המון רצון טוב אולם חסר משאבים״, הוא אומר. הגופים המיישבים של גרעיני הנח״ל החקלאיים היו ותיקים ועשירים, וכאשר הוטל על הפועל המזרחי לטפל בגרעיניים התעשייתיים הוא היה חסר ניסיון. הרצון הטוב לא הספיק כדי לתמוך בהקמת הגרעין.
לאחר הצטרפותו של גרעין גנ״ת ה’ – השישי והאחרון בתולדות הגרעינים התעשייתיים – התפרק הקואופרטיב של התנחלות מוריה. היה אמנם ניסיון להעביר את הגרעין לאזור עטרות, אך הוא לא הגיע לשלב מעשי. חלק מחברי הגרעין נותרו ברובע, ואחדים מהם גרים שם עד היום.
גרעין מוריה אמנם לא הצליח לממש את הייעוד הקיבוצי שלשמו הוקם, אולם את התפקיד ההתיישבותי והחלוצי של חידוש היישוב ברובע היהודי מימשו חבריו במסירות רבה על אף קשיים לא מעטים. שמורה להם זכות הראשונים של מי שהיו במקום החל משלב פינוי ההריסות, דרך החתונות הראשונות ועד להקמת גן הילדים הראשון. כיום, כשהרובע היהודי בנוי לתלפיות ושוקק חיים, קשה להבין זאת, אולם נסו לדמיין את המרחב הזה מלא עיי חורבות שביניהם קבוצה של צעירים וצעירות יוצרת חיים חדשים
צילום: משה מילנר, לע״משניים מהתושבים המקוריים של הרובע שנאלצו לנטוש אותו בתש״ח מבקרים בהריסות בית הכנסת החורבה ימים אחדים לאחר תום מלחמת ששת הימים. התושבים הוותיקים התקשו מן הסתם לזהות את הרובע בחורבנו, אך גם לאחר עבודות השיפוץ שנמשכו לאורך שנות השבעים והשמונים היה מראהו החדש שונה מאוד מזה שהכירו לפני קום המדינה