כרזת הסרטהאישה בזהב
במאי: סיימון קרטיס
בריטניה וארצות הברית 2014
109 דקות
מפסיפס לתמונה
תמונת הפתיחה של הסרט, שסיפור היסטורי מרתק עומד מאחוריו, מתרכזת בחיתוכו של רדיד זהב ובהדבקתו כחלק מציורו המפורסם של גוסטב קלימט ‘דיוקנה של אדלה בלוך-באואר‘. ציוריו של קלימט מזוהים למרחוק בזכות צבעוניותם הססגונית ובזכות השימוש המרובה שהוא עושה בצבע הזהב, אות להשפעת הפסיפסים הביזנטיים על יצירתו. הדיוקן הוזמן מהאמן על ידי התעשיין היהודי העשיר פרדיננד בלוך-באואר ב-1907 כמתנת אהבה לאשתו אדלה שהייתה אז בת 26. הציור המוזהב זכה לתשומת לב רבה בסלוני האצולה הווינאית, ולימים היו מי שקראו לו ‘המונה ליזה של וינה‘. בינואר 1939 בזזו הנאצים את אוסף האמנות של משפחת בלוך-באואר – ובכלל זה דיוקנה של אדלה – כפי שבזזו אוספים של משפחות יהודיות אחרות.
שניות הפתיחה של הסרט, העוסק בחורבן יהדות אוסטריה ובתיקון משהו מהעוול ההיסטורי שנעשה לה, מעלות אסוציאציות לשני הקשרים ספרותיים שונים. האחת היא הקינה “בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר” (איכה ד’, ב’), המבטאת את האבל על נפילתם של היהודים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא בעקבות חורבן בית המקדש הראשון; והשנייה היא הבלדה המפורסמת של טשרניחובסקי: “בִּתִּי, בִּתִּי, בִּרְבִיד זָהָב / עוֹטֶה רִקְמָה וָשֵׁש / בָּךְ יִסְתַּכֵּל מִן הַגְּזוּזְטְרָה / כִּי יִזְרְקוּךְ בָּאֵשׁ” (‘בת הרב ואמה’), שנכתבה על רקע פרעות ת”ח-ת”ט.
הציור אישה בזהב, גוסטב קלימט
הזהב כסמל
בתחילת המאה העשרים הייתה אוסטריה מרכז של תרבות מעודנת. היהודים הווינאים חיו בעיר שהיו בה ארמונות ופסלי שיש, גני ורדים ומזרקות, ורבים מהם לקחו חלק מרכזי בחיי התרבות העירוניים: ישבו בבתי קפה, רקדו בנשפים, השתתפו בערבי אמנות וספרות והלכו לתאטרון ולאופרה ברוב הדר. הם קנו חפצי אמנות וחיו חיי אמידים. אפילו בחלומותיו הגרועים ביותר לא שיער איש שההוויה המופזת הזו תסתיים באלימות ובהשפלה, במחנות ריכוז ובתאי גזים. החיתוך הדרמטי של רדיד הזהב מתפרש כסמל חזותי רב רושם לניתוק, לאובדן ולחורבן האצולה הווינאית בעקבות השואה.
כשקלימט צייר את ‘האישה בזהב‘ – כינויו העממי של הציור – הוא היה בשיא הקריירה שלו, צייר המוערך על ידי הממסד ועל ידי לקוחות פרטיים. הדיוקן הוא דוגמה לתקופה האקספרסיוניסטית שלו, ובציור מעוצבת אדלה כסוג של איקונין, למעשה איקונין ארוטי האופייני לציורי הנשים של קלימט: מבט מצועף, שפתיים מלאות וכדומה. הזהב שבציור הוא חלק בלתי נפרד מהדיוקן ומהאמירה האמנותית המגולמת בו. תמונה זו היא מושא הזיכרון והיא מייצגת את התשוקה לעבר האבוד שגיבורי הסרט מונעים על ידה.
-מריה אלטמן – המגולמת על ידי הלן מירן, מהשחקניות הגדולות בזמננו – האחיינית היחידה של אדלה שנותרה בחיים, הצליחה לברוח מאירופה בתקופת המלחמה ומתגוררת בלוס אנג’לס. אלטמן תובעת באמצעות עורך דין יהודי צעיר, רנדול שנברג (ריאן רנולדס), את הציור ששייך למשפחתה. הציור מוצג בגלריית בלוודר האוסטרית לאחר שנבזז על ידי הנאצים. השאלה המקראית “הרצחת וגם ירשת?” מקבלת כאן ביטוי מועצם. דודתה של מריה, אדלה, נפטרה בצעירותה עוד לפני שהנאצים השתלטו על אוסטריה וחמסו את דיוקנה המיוחד. מריה טוענת כי כאשר דודתה הביעה בצוואתה את רצונה שהתמונה תיתרם אחרי מותה לגלריה הלאומית היא בוודאי לא התכוונה לנסיבות שבהן נבזזה התמונה, מה גם שמבחינה חוקית התמונה מהווה חלק מירושת דודה ושייכת לה ולאחותה.
צדק ואשמה
חבירתם של אישה קשישה ועורך דין צעיר ונמרץ לגאולת התמונה מידי המדינה שנכסה את דיוקנה של אדלה – בין שאר ציוריו של קלימט שהוצגו במשך כשישים שנה בגלריה הלאומית בווינה – עומדת במרכז הסרט. מריה היא מעין אם חונכת לרנדול, המלמדת אותו כיצד יש להתייחס לעבר ולעשיית צדק היסטורי. כמחצית המאה עברה מסוף המלחמה עד לתחילת המאבק להשבת התמונה. מתברר כי אוסטריה הדמוקרטית מערימה קשיים על החזרת נכסים השייכים ליהודים, ובפרט מקשה על השבת יצירות אמנות. אך גם בין האוסטרים, שרובם אינם מיוצגים בסרט כחסידי אומות עולם, יש אנשים טובים הפועלים למען כינון הצדק ותיקון עוולות העבר, ורבים מהם מונעים על ידי רגשות אשמה. מריה ורנדול זוכים לסיועו של צעיר אוסטרי המתמחה בהשבת יצירות אמנות גזולות.
-המסע להשבת הבעלות על התמונה רצוף קטעי זיכרונות של מריה מתקופת הזוהר של ילדותה ונעוריה בווינה, וגם מתקופת כניסתם האלימה של הנאצים לעירה ולביתה. טבעת החנק המתהדקת על היהודים כמעט משיגה את מריה עצמה, ורק ברגע האחרון היא מצליחה להימלט עם בעלה לארצות הברית. שחזור העבר המשתרג באירועי ההווה ממחיש את הנפילה האדירה שהייתה נחלתה של הקהילה היהודית האוסטרית מחיים מלאי עושר, ביטחון ושמחה לחיי השפלה, רדיפה ואובדן.
עורך הדין הצעיר, שמתחיל את מסע החניכה בשל אינטרס כלכלי, נעשה במהלכו שותף ובן ברית למריה. הוא מתפטר ממשרתו החדשה, שם בהמתנה את משפחתו, ומתמסר ראשו ורובו לפרויקט המשפטי. בשל בחירתו זו הוא זוכה לחיבור רגשי לשורשיו המשפחתיים ומתקן במעט את חוויית העוול הקשורה בזהותו היהודית.
כיאה לסרט הוליוודי, וכפי שאכן קרה במציאות, בסיומה של דרמה משפטית בינלאומית וחוצת יבשות הם זוכים בתביעה. דיוקנה המוזהב של אדלה, על כל המטען הסמלי של העבר שהוא מייצג, שב לבעלותה של שארת בשרה.
–