מחאה בתחפושת

ריקודים סביב הבימה

ליל פורים בקהילת וורמיזא, אי שם במהלך המאה ה-17. בני הקהילה כולם, אנשים נשים וטף, מתקהלים בבית הכנסת לקראת הקריאה החגיגית במגילת אסתר. קולו של בעל הקורא מהדהד ברחבי בית הכנסת, ממלא את עזרת הגברים ומנסה לחדור גם מבעד לחלונות המפרידים בינה לבין עזרת הנשים הסמוכה. הוא פותח בברכות, וכבר בוקעות מפיו המלים הפותחות את המגילה: “ויהי בימי אחשוורוש…”.

בית הכנסת העתיק בוורמס (וורמיזא) המיוחס לרש'י

הקהל דרוך במקומו. עוד רגע, כמו על פי אות מוסכם, תתחיל ההתרחשות – צפויה וידועה מראש אך מסעירה ומרגשת כתמיד. ואכן, ברגע אחד פורצת משני עברי הקיר המפריד בין העזרות המולה ססגונית ועליזה. הנערים והבחורים, תחפושות לגופם, מסכות על פניהם ואבוקות בוערות בידיהם, קמים ממקומם וסובבים סביב עזרת הגברים, וכעבור זמן קצר פורצים בסערה אל עזרת הנשים ומקיפים גם אותה. מן העבר השני של בית הכנסת קמות הנערות, לבושות כולן בגדי יום טוב ובראשן נערה המחופשת לאסתר המלכה, לבושה בגדי כלה וזר מוזהב והינומה לראשה, ועוברות גם הן אל העזרה שמעבר לקיר. שם הן מקיפות את הבימה, ואז שבות אל עזרת הנשים ומקיפות גם אותה. וחוזר חלילה: הנערות שבות ומקיפות את הבימה ואז שבות ומקיפות את עזרת הנשים, וכך עושות גם בפעם השלישית. רק עכשיו נרגעות הרוחות ובעל הקורא יכול להמשיך בקריאתו: “… הוא אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש…”.

מאוסף הספרייה הלאומית

ייקיוּת אחרת. קריאת המגילה בליל פורים, מתוך ספר על מנהגי היהודים שנכתב על ידי התאולוג הפרוטסטנטי ג’והן בודנשץ. פרנקפורט ולייפציג, 1748

טקסים כטקסטים

מנהג פורים זה מתואר בהרחבה בספר מנהגים שכתב באמצע המאה ה-17 שמש קהילת וורמייזא, ר’ יוזפא שמש. לא ניתן לדעת האם היה זה מנהג ייחודי לקהילת וורמייזא או שמא נהג גם בקהילות נוספות במרחב האשכנזי. בדומה לטקסטים כתובים, שהם כלי ראשון במעלה ללימוד על התקופה שבה נכתבו, גם טקסים ומנהגים שהתגבשו בחברות שונות מהווים מעין טקסטים בלתי כתובים ומספרים על החברה שבה צמחו: על הערכים והאמונות שרווחו בה, ועל הציפיות, הפחדים והמתחים ששררו בה. מה אם כן ניתן לקרוא מתוך חגיגת פורים עממית זו שהתקיימה בקהילת וורמייזא על אופיה של הקהילה? שאלה זו עולה במיוחד לאור אופיו החריג של טקס זה בנוף המסורתי.

ההיסטוריונית היהודייה האמריקנית נטלי זימון דיוויס הקדישה מחקרים רבים לחיי היומיום ולמנהגים העממיים בצרפת בראשית העת החדשה – סביבה תרבותית קרובה מאוד במקום ובזמן לוורמייזא של ר’ יוזפא שַׁמָּשׁ. באחד ממאמריה בחנה דיוויס שורה ארוכה של אירועים באירופה הנוצרית בראשית העת החדשה, קרנבליים ברובם, שבהם החליפו ביניהם נשים וגברים את מקומותיהם המקובלים בחברה, הן באמצעות שינוי הלבוש והן באמצעות ביצוע מעשים סמליים האופייניים לבני המין השני. כך נטלו לעצמן הנשים לשעה קלה תפקידים השמורים בדרך כלל לגברים והפכו לבעלות הכוח. לדברי דיוויס, מבחינה חברתית תפקדו אירועים אלה בין השאר כשסתומי ביטחון שאפשרו לנשים לשחרר רגשות של תסכול וקיפוח שהצטברו אצלן בשל מעמדן הנחות. מכיוון שמדובר היה בשחרור קיטור מבוקר ונקודתי, הדבר סייע דווקא לשימור הסדר החברתי הרגיל וההיררכיות הקבועות בין נשים לגברים. עם זאת אירועים אלה גם הציבו חלופה לסדר הקיים ובכך ערערו על תוקפו, והיו בין הגורמים שהביאו לימים לשינוי במעמד האישה בעולם המערבי.

באדיבות 'קדם מכירות פומביות'

עדות נדירה לאופנה הנשית היהודית בבית הכנסת, בגרמניה של המאה ה-18. מתוך הספר ‘ידיעות היסטוריות אודות הקהילה היהודית שהתקיימה בעיר נירנברג’, אנדראס וורפל, 1755

מפתה לפרש את מנהג הפורים של הנערות בוורמייזא באופן דומה. שהרי מה לנו חתרני ומתריס יותר מהתפרצותן של נערות לעזרת הגברים בבית הכנסת בעיצומו של הפולחן הדתי. האין בכך ביטוי לתסכול על דחיקתן של הנשים בכל ימות השנה מן העשייה הדתית המתקיימת במרחב הציבורי, וביטוי לשאיפה נשית כמוסה למעורבות רבה יותר בחיי הדת של הקהילה?

אלא שבמקביל לכניסת הנערות לעזרת הגברים נכנסו גם הנערים והבחורים לעזרת הנשים בבית הכנסת. מה משמעות הדבר? ומדוע ערכו רק הנערות הקפות בעזרת הגברים ולא הנשים כולן? נראה שכדי להבין את הטקס הפורימי במלואו, וכדי להימנע מלהשליך על מציאות החיים במאה ה-17 פרשנות אנכרוניסטית המושפעת מעולם הערכים המודרני שלנו, כדאי שנמשיך להתחקות אחר החגיגות שהתקיימו בוורמייזא גם בימים שלאחר פורים, ואחר מנהגים שנהגו לאורך כל השנה.

ונהפוך הוא

פורים, כנראה משום שהוא מציין נס שנעשה בידי אישה, זכה בקהילות שונות למנהגים נשיים ייחודיים. בוורמייזא למשל הקפידו הנשים ללבוש בפורים בגדי יום טוב בשעה שהגברים לבשו בגדי חול. נראה שזו גם הסיבה לכך שבפורים עצמו תפסו הנערות את קדמת הבמה בחגיגות שנערכו בבית הכנסת, ואילו הבחורים נדחקו לשוליים ודחו את עיקר חגיגותיהם לשבת שלאחר פורים. שבת זו עמדה בסימן הנערים והבחורים, והם ערכו לעצמם חגיגות מיוחדות. לפני תפילת השבת התאספו כולם בבית המרוחק מבית הכנסת כשהם לבושים בגדים חגיגיים, ומשם יצאו בתהלוכה ססגונית לבית הכנסת כשבראשם “נער משרתם שקורין קנע”ל גבאי [סגן המלמד, ריש דוכנא], מרקד לפניהם ומשתטה לפניהם במלבושיו ובעניינו כשוטה” (מנהגים דק”ק וורמיישא א’, עמ’ רסה). בהגיעם לבית הכנסת תפסו את מקומות הישיבה המכובדים הסמוכים לבימה, ובעלי הבתים שישבו במקומות אלה כל ימות השנה נדרשו לפנותם. סמוך לחזרת הש”ץ פנו הבחורים למקומו של רב הקהילה, וזה בירך אותם כדרך שהאבות מברכים את בניהם בכניסת השבת.

ואחר כך נכנסין הבחורים לבית הכנסת דנשים … ובאין למקום הרבנית, אשת האב בית דין, והרבנית מניחה ידה על ראש כל בחור ומברכו. ואחר כך מסבבין הבחורים כל שורת בית הכנסת דנשים, ויוצאין והולכין (שם).

באותה שבת זכו הבחורים בכל הכיבודים השמורים על פי רוב לבעלי הבתים, ואף מי שהיה לו ‘חיוב’ ביום זה, כגון מי שיום הזיכרון של  אחד מהוריו חל באותו שבוע, נדרש לוותר עליו לבחורים, אלא אם כן מחלו לו תמורת כמות נאה של יין שהעניק להם. “כללו של דבר, שבת הבחורים עיקר, ומנהג עוקר ההלכה, ויד בחורים על העליונה” (שם). במהלך השבוע שאחר שבת זו נדרשו בעלי הבתים החשובים בקהילה להזמין את הבחורים לאכול ארוחות דשנות על שולחנם, וכך נמשכו חגיגות הפורים עוד ימים אחדים.

מי היו אותם בחורים? לצד צעירי הקהילה נראה שהשתתפו בחגיגות גם נערים שלמדו בישיבת וורמייזא. אלה גלו למקום תורה, הרחק מבתיהם וממשפחותיהם, ובמשך חודשים ארוכים נאלצו ‘לאכול ימים’ על שולחנם של בעלי הבתים בעיר – כלומר, לאכול כל יום על שולחנו של בעל בית אחר – שלא תמיד האירו להם פנים וסיפקו את מזונותיהם ביד רחבה.

'ידיעות היסטוריות אודות הקהילה היהודית שהתקיימה בעיר נירנברג', אנדראס וורפל, 1755, באדיבות 'קדם מכירות פומביות'

אישה יהודייה בגרמניה במאה ה-18

פורים, בהיותו יום של היפוכים ושל פריצת מסגרות, הוא הזדמנות מצוינת לחיסול חשבונות – גם אם מחויך והיתולי – ולמימוש רגעי של המאוויים הכמוסים ביותר. כך זכו בחורי הישיבה וצעירי הקהילה לימים אחדים של עדנה. במשך יום אחד הם יכלו לדחוק את המבוגרים לשוליים, לתפוס את מקומותיהם המכובדים בבית הכנסת ולזכות בכיבודים השמורים על פי רוב רק להם. הם גם זכו ביין בשפע ובחורי הישיבה נהנו מסעודות על שולחנם של החשובים שבין בעלי הבתים שבקהילה. הם, שכמהו כל כך לאווירה של בית ומשפחה, זכו גם בליטוף, בטפיחה על השכם ובברכה שהעניקו להם הרב והרבנית.

מאוסף הארכיון העירוני בוורמס

אישה יהודיה מוורמייזא, המאה ה-16. הטבעת שעל הגלימה היא מעין סימן שהיהודים חויבו לשאת על בגדם

ואי אפשר שלא להתייחס לכניסת הנערים לעזרת הנשים ולכניסת הנערות לעזרת הגברים. בהנחה שמדובר בחברה שהקפידה על גבולות הצניעות ועל הפרדה בין המינים, מסתבר שפורים היה יום ההיפוכים עבור הצעירים בקהילה: הזדמנות חד פעמית לפרוץ את מסגרת ההפרדה, אך תחת פיקוחם הקפדני של המבוגרים, בבחינת “ישחקו הנערים” ובלבד שיהיה הדבר “לפנינו”.

בין רווקות לנשואות

ומה באשר לחגיגות הפורים של הנערות? נראה שחגיגות הנערים בוורמייזא משקפות מתח בין דורי ששרר בקהילה בין המבוגרים לצעירים. ייתכן שאפשר לראות גם בכניסתן של הנערות לעזרת הגברים והקפתן את הבימה בזמן קריאת המגילה ביטוי למתח בין דורי ולאו דווקא למתח מגדרי.

חשוב לומר שבשונה מהדימוי המקובל שלהן, לנשים בחברה האשכנזית המסורתית הייתה דריסת רגל משמעותית בחיי הדת הציבוריים, אף אם זו התקיימה ב’חדר משלהן’ ובנפרד מן הגברים. הן קיימו טקסים דתיים עצמאיים בשבתות, בחגים ובזמנים מיוחדים הקשורים במעגל החיים, וטקסים אלה נוהלו על פי רוב בידי הרבנית. היו להן חזניות, גבאיות צדקה, דרשניות, ונשים שהורו לנשים אחרות דברי מוסר והלכה. הן הקפידו על תפילה, לעתים אפילו תפילה עצמאית “בבית הכנסת של נשים” (ראו מאמרי “קהילת הנשים”, גיליון 6). הדבר מסביר מדוע הנשים הנשואות לא חשו באותם ימים תסכול בשל מקומן בחיי הדת הציבוריים בקהילה.

לא כן באשר לנערות הרווקות. הנוהג שרווח בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה היה למנוע מצעירות שטרם נישאו להתפלל בבית הכנסת, ככל הנראה מטעמי צניעות. בקהילות שונות נהגו לערוך חגיגות מיוחדות לרגל הולכתה הראשונה של הכלה לבית הכנסת בשבת שלאחר נישואיה (מנהגים דק”ק וורמיישא ב’, עמ’ מה). הד לציפייה להליכה ראשונה זו לבית הכנסת השתמר בעדות מן המאה ה-18, הפעם מקהילה מזרח אירופית:

הרבנית מרת בילא … הייתה אישה משכלת ומלומדת. ושמעתי כי בשבת הראשון אחר נישואיה … הלכה אמה עמדה להתפלל בבית הכנסת כמנהג היהודים די בכל אתר ואתר. ואמרה כי זה פירוש הפסוק בתהלים “שמחתי באומרים לי בית ה’ נלך”. היינו אני אשמח במה שאמר לי בעלי הרי את מקודשת “לי”. כי על ידי זה “בית ה’ נלך” – אוכל לילך להתפלל בבית הכנסת (‘אוהל נפתלי’, לעמבערג תרע”א, עמ’ 7).

בואן של הנערות לבית הכנסת כדי לשמוע את מגילת אסתר – בדומה לבואן בראש השנה כדי לשמוע את תקיעות השופר – הייתה אירוע חריג בוורמייזא. ייתכן שהטקס שבמהלכו פרצו הנערות לעזרת הגברים והקיפו את הבימה נתן ביטוי – גם אם לא מודע, רגעי ומחויך – לתסכולן של הנערות על כך שהדבר נמנע מהן לאורך השנה כולה.

מקובל לחשוב שהנשים בחברה המסורתית חשו קיפוח ותסכול לנוכח הדרתן ממוקדי הכוח בחברה ודחיקתן מן החיים הציבוריים בכלל ומחיי הדת הציבוריים בפרט. יש בכך מידה לא מבוטלת של אנכרוניזם, גם מכיוון שמעמדן של הנשים בחברה האשכנזית המסורתית היה חזק משנדמה לרובנו, וגם מכיוון שרגשות תסכול וקיפוח הם בהכרח תלויי זמן ומקום, השקפות עולם וציפיות. דומה שרוב הנשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה לא חשו תסכול ממקומן בחברה, ופריצת הנערות לעזרת הגברים בוורמייזא משקפת תסכול מוגבל ונקודתי בלבד. דווקא השינויים שהתחוללו במעבר לעת החדשה, על שינויי הערכים והציפיות של נשים ממקומן בחברה ובחיי הדת, הם שעוררו את תחושות התסכול המניעות עד היום נשים לשנות את מעמדן, מתוך ציפייה להתאימו למציאות שהשתנתה לבלי הכר.

וכך, בעת החדשה, נשים אינן מסתפקות עוד בהקפה חד פעמית של הבימה בבית הכנסת, אלא חותרת למימוש נבואת ירמיהו כפי שפירש אותה כבר במפנה המאות ה-16 וה-17 רבי שלמה אפרים לונטשיץ, בעל ה’כלי יקר’:

לפי שכשם שלעולם הבא יהיו כולם מופשטים מן החומר, ואז זכרים ונקבות שווין, כך גם על הים ראתה גם השפחה זיו כבודו יתברך מעין דוגמה שלעתיד, שנאמר (ירמיהו ל”א, כ”א) “נקבה תסובב גבר” (‘כלי יקר’, שמות ט”ו, א’).

מאוסף המוזיאון לאמנות יפה, בודפשט

‘אסתר ומרדכי’, ציור שמן של ארט דה-גלדר, תלמידו האחרון של רמברנדט, 1685

לקריאה נוספת

Natalie Zwmon Davis, “Women on Top“, in: idem, Society and Culture in Early Modern France, Stanford-California 1975, pp. 124-151

ימימה חובב, ‘עלמות אהבוך: חיי הדת והרוח של נשים בחברה האשכנזית בראשית העת החדשה‘, מרכז דינור וכרמל, תשס”ט