מקווה ליטאי

מאז ימיו של רבי אליהו הגאון מווילנה – הגר”א – ועד לחורבנה של הקהילה היהודית בשואה כונתה וילנה – שהיהודים היוו ערב השואה כמחצית מאוכלוסייתה – ‘ירושלים דליטא’. המרכז הפועם של הקהילה היהודית היה מתחם בית הכנסת הגדול שנבנה במאה ה-17 בשילוב סגנונות הרנסנס והבארוק. בנוסף לבית הכנסת הגדול היו במתחם גם בניין מועצת הקהילה, 12 בתי כנסת ובתי מדרש – ובהם גם בית מדרשו של הגר”א – מקוואות, דוכני בשר כשר ומוסדות דת וקהילה נוספים. לאחר השמדת הקהילה הרסו הנאצים את בית הכנסת ואת המבנים הסמוכים לו, ומה שעוד נותר על תלו החריבו השלטונות הסובייטיים כאשר יישרו את השטח ובנו עליו בית ספר.

לאחרונה חשף צוות של ארכאולוגים ישראלים, ליטאים ואמריקנים את שרידיהם של שני מקוואות שהיו במתחם. החפירה הסתייעה בתכנית אדריכלית ששורטטה למען הקהילה בסוף המאה ה-19 לצורך שיקום בית המרחץ העתיק שפעל במקום. לפי התכנית, שנמצאה בארכיון העירוני של וילנה, בית המרחץ כלל שתי קומות, חדרים רבים ואגף שירותים גדול. בנוסף נראו בתכנית שני מתקנים שהחוקרים שיערו כי נועדו לשמש כמקוואות, ואותם חשפו הארכאולוגים בחפירה. במתקנים, מתוארכים לראשית המאה העשרים, הקירות והרצפה מצופים במרצפות ומדרגות מובילות אל ברכת המקווה. לצד הברכה יש ברכה נוספת – ‘אוצר’ – שבה מצויים מים שנועדו להכשיר את המקווה לטבילה. תגליות אלה לא ישיבו אמנם את ‘ירושלים דליטא’ לחיים, אולם הם יסייעו למחקר על תולדות הקהילה, ויזכירו לנו כי עד לפני כשבעים שנה היו בעיר חיים יהודיים תוססים.