חלוצה יוונית ביזנטית

רשות העתיקות מדווחת על גילוי כתובת בת 1700 שנים הנושאת את שם העיר העתיקה “חלוצה”. הכתובת נחשפה בחפירות ארכיאולוגיות בעיר הקדומה שבנגב. מציאת כתובת הנושאת את שמה של עיר במקום אליו היא שייכת,  היא דבר נדיר. השם חלוצה (Elousa) מוזכר רבות במקורות היסטוריים, אולם זו העדות הארכיאולוגית הראשונה לשמה של העיר חלוצה באתר עצמו.

החפירה מתנהלת במסגרת פרויקט העיר חלוצה שמובילה משלחת של אוניברסיטת קלן הגרמנית, בניהולו של הפרופ’ מייקל היינזלמן וצוות סטודנטים מאוניברסיטת קלן ואוניברסיטת בון, ובשיתוף פעולה עם רשות העתיקות, בהובלת ד”ר טלי גיני. ד”ר גיני הוסיפה:

“ייצוא היין המשובח שייצרו בהר הנגב בתקופה הביזנטית הביא לשגשוג כלכלי שהשפיע על האזור כולו. חלוצה הפכה גם לתחנה חשובה בדרך הצליינים הנוצרים בדרכם למנזר סנטה קתרינה שבדרום סיני, וכך הגיעו אליה מבקרים רבים מאתרים רחוקים”.

השם חלוצה מוזכר רבות במקורות היסטוריים כמפת מידבא, הפפירוסים של ניצנה ומקורות נוספים, אולם זו הפעם הראשונה שבה נמצא ממצא עם שם העיר חלוצה באתר עצמו. באתר נחשפו גם כנסייה ובית מרחץ גדול שפעל במקום.  החדר החם (caldarium) וחדר ההסקה. מתחת לחדר החם התגלתה מערכת הולכת חום תת קרקעית, שחיממה את הרצפה והקירות דרך צינורות חרס.

חלוצה הוקמה לקראת סוף המאה ה-4 לפסה”נ כתחנה חשובה על דרך הבשמים – הדרך שהובילה מפטרה לעזה. היתה זו התחנה הנבטית האחרונה לפני עזה, וממנה נמשכה הדרך במקביל לאפיק נחל הבשור עד עזה. העיר המשיכה להתפתח והגיעה לשיא פריחתה בתקופה הביזנטית (מאות 6-4 לספירה), אז חיו בה כמה עשרות אלפי תושבים. בראשית המאה החמישית היא הפכה לבירת הפרובינציה הביזנטית פלשתינה טרטיה.

הסקר הארכאולוגי בחלוצה, שהחל לפני 5 שנים, העלה כי בחלוצה ישנן לפחות תשע כנסיות ושלושה בתי יוצר לכלי חרס, ושטחה הכולל הוא כ-850 דונם. חלוצה נעזבה בסוף המאה ה-7 לספירה, אולם שם המקום השתמר גם בשם הערבי שניתן לחורבות: “אל-חלס’ה”. עד לתקופה המנדטורית, נלקחו אבני המבנים באתר כחומרי בניhה לבניית עזה ובאר שבע התורכיות, ולכן כיום באתר כמעט ולא נראים מבנים על פני השטח, והאתר נסתר מתחת לחולות.

[אזור החפירה. צילום: אמיל אלג’ם, רשות העתיקות]