11 בדצמבר 1917 – כ”ו בכסלו ה’תרע”ז
הגנרל אדמונד אלנבי הקריא הצהרה על מדרגות מגדל דוד. בהצהרה קיבלו הבריטים את הודעת הכניעה של ירושלים, והכריזו על החלת ממשל צבאי בריטי בעיר. אלנבי, שהיה נוצרי אדוק, הקדיש לטקס כניסתו לירושלים תשומת לב רבה. הוא תיאם את הטקס יחד עם ראש הממשלה הבריטי, לויד ג’ורג’, שביקש ממנו להביא לו את ירושלים לכבוד חג המולד. הגנרל אלנבי נכנס לעיר ברגל, בדומה לצליינים הנוצרים מכל הדורות, ובניגוד מובהק לקיסר גרמניה, וילהלם, ש-19 שנים קודם לכן נכנס אל תוך העיר רוכב על סוס כשמשפחתו נוסעת אחריו בכרכרה. כניסתו המפוארת של הקיסר הגרמני לירושלים חייבה את השלטונות העות’מאנים לפרוץ את חומת העיר כדי ליצור פתח כניסה מתאים לאירוע. כיבוש ירושלים – וארץ ישראל כולה – סימנו את תחילת מפלת גרמניה ושאר מעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה כשנה מאוחר יותר, בנובמבר 1918.
הכוחות הטורקיים בירושלים עזבו אותה ב-9 בדצמבר 1917, וזאת לאחר נצחון הבריטים בכמה קרבות קשים על הדרך לירושלים בחודש נובמבר של אותה שנה. בהמשך הצליחו הבריטים להדוף את התקפות הנגד של הצבא העות’מאני, ולהביא תגבורת לחיזוק קו ההגנה החדש שלהם מסביב לעיר. הצבא העות’מאני החל בנסיגה לאחר כיבוש בריכות שלמה, באיזור בית-לחם, והשאיר את ירושלים – ללא הגנה – בידי ראש העיר, חוסיין אל חוסייני. אל חוסייני הצטייד בדגל לבן, אותו סיפקה לו אנה סטפורד מהמושבה האמריקאית, וצעד אל הכוחות הבריטים כדי להודיע להם על כניעת העיר. הראשונים שפגש היו סמלים, שלא היתה להם סמכות לקבל מידיו את הכניעה. לכן אל חוסייני התגלגל בין בעלי הדרגות עד שהגיע לבריגדיר גנרל ווטסון, שקיבל את כניעתו. לאחר מכן קיבל את הכניעה מייג’ור גנרל ג’ון שיי. יומיים לאחר מכן התקיים טקס הכניעה של העיר, ואל חוסייני חזר על מסירת כתב הכניעה – הפעם לגנרל אלנבי.
העמידה הממושכת ברוח בזמן הטקס החלישה את אל-חוסייני, שחלה בדלקת ריאות, ונפטר שבועות ספורים לאחר הטקס.