אנוס בין יהודים

אמסטרדם, העיר הגדולה בהולנד, הצליחה למתג את עצמה בעשורים האחרונים כסמל לחופש, לפתיחות, לשחרור ממגבלות ולפריקת עול. הקופי שופס המפורסמים של שכונת דה ואלן, רובע החלונות האדומים הסמוך, מבשלות הבירה הפתוחות למבקרים ואווירת השחרור הכללית המאפיינת את העיר, כל אלה מושכים לעיר התעלות מדי שנה מיליוני תיירים, רובם בשנות העשרים או אף העשרה לחייהם.

חירות, שחרור ממגבלות ופתיחות לבעלי דעות ואמונות מגוונות אפיינו את העיר גם בתקופת הזוהר שלה במאות ה-16 וה-17. אף שתושביה היו קלוויניסטים אדוקים כבדי ראש ושמרנים אשר דגלו באורח חיים פוריטני, התרחקו משעשועים ובזו למותרות, התהוותה בה גם אידאולוגיה של פריקת עול. זו צמחה לא בחברה הנוצרית הפוריטנית אלא דווקא בקהילת האנוסים מפורטוגל ששגשגה בעיר.

מלחמת השחרור

במאות ה-16 וה-17 הייתה אמסטרדם בירתה העשירה של אימפריה עולמית, ולמשך כמעט מאה שנה המרכז הפיננסי הגדול והעשיר בעולם. הרפובליקה ההולנדית קמה כפדרציה של שבעה מחוזות והתייחדה בכך שלא נבנתה סביב כנסייה דתית או סביב מנהיג אבסולוטי, אלא סביב הרצון להשתחרר מהכתר הספרדי ומהשלטון הריכוזי האבסולוטי שהוא ניסה להחיל. חוקתה של הרפובליקה הצעירה הייתה לימים אחד המקורות שעליהם התבססה חוקת ארצות הברית.

קלאס יאנס ויסר, 1650

שליטי המחוזות התאחדו כדי להתנגד לכיבוש הספרדי. מפה בדמות לאו בלגיקוס – האריה של ארצות השפלה – מוקפת במושלי המדינה

עמוד השדרה של החברה ההולנדית היה מעמד הסוחרים העשירים והמעמד הבינוני המבוסס שהתהווה באותן השנים בערי הנמל העשירות של הולנד. חברת הודו המזרחית ההולנדית שהוקמה ב-1602 הייתה התאגיד המסחרי הרב לאומי הראשון והחברה הראשונה שהנפיקה מניות, ובשיאה היא הגיעה לשווי שוק המקביל להונן המשותף של החברות אפל, אמזון וגוגל כיום. הציירים הבולטים בתקופת תור הזהב של הציור ההולנדי – ובהם רמברנדט ואן ריין, יאן ורמיר ופיטר דה הוך – ציירו סצנות מחיי היומיום של הבורגנות העירונית ושל המעמד הבינוני הגבוה. במדינה הצעירה לא נודעה חשיבות מרובה לתוארי אצולה, ולאנשי הדת לא הייתה כל השפעה מחוץ לכותלי הכנסייה.

הולנד חבה את הפריחה הכלכלית לאווירת החירות ובעיקר לחופש הדת שנהג בה. לאחר ששבעת המחוזות המאוחדים מרדו בשלטון הספרדי פלשו הכוחות הספרדיים לארצות השפלה הדרומיות – בלגיה ולוקסמבורג של ימינו – וכבשו את אנטוורפן, עיר הנמל החשובה ביותר במערב אירופה באותן שנים. בשלב זה הצטרפה אנגליה למלחמה וסייעה לבלום את התפשטותם של הספרדים צפונה. תחת השלטון הספרדי סבלו כל מי שלא היו קתולים ממיסוי גבוה ומרדיפות דתיות. האפליה הובילה להגירה של סוחרים קלוויניסטים עשירים מערי הנמל הדרומיות צפונה. רבים מהם השתקעו באמסטרדם, שהייתה עד אז עיר נמל קטנה וחסרת חשיבות. בהמשך קלטה העיר מהגרים ופליטים נוספים שברחו מפני רדיפות דתיות, ובהם הוגנוטים מצרפת, פוריטנים מאנגליה וגם סוחרים אמידים מצאצאי הנוצרים החדשים – יהודים אנוסים – מפורטוגל. בד בבד עם תהליך זה הפכה הולנד למעצמה קולוניאלית והשתלטה על שטחים נרחבים באיי הודו המזרחית (אינדונזיה), ציילון (סרי לנקה), פורמוזה (טאיוואן) ומלאקה (מלזיה). עיר הנמל החופשית הציעה אפוא מגוון של אפשרויות כלכליות ליזמים ולמשקיעים.

קורנליוס קלאס ואן וירינגן, 1621 רייקסמוזאום, אמסטרדם

הים היה זירת קרב מרכזית. אש אוחזת בספינה ספרדית. ‘קרב גיברלטר 1607’

לחפש דרך ולשוב

הנוצרים החדשים הראשונים הגיעו לאמסטרדם כבר בסוף המאה ה-16 והורשו לנהוג בה כיהודים לכל דבר. ב-1610 חיו בעיר כ-500 יהודים ממוצא איברי, וכעבור עשר שנים הוכפל מספרם לאלף. במהלך המאה ה-17 הפכה אמסטרדם למטרופולין של היהודים הספרדים והפורטוגלים, צאצאי האנוסים. קהילת האנוסים לא הייתה רק גדולה ועשירה, פעלו בה גם בתי המדרש וישיבות ויצאו מתוכה רבנים ששירתו בקהילות ספרדיות שונות במערב אירופה ואף בעולם החדש שמעבר לים. בין האנוסים שהגיעו לאמסטרדם מפורטוגל בראשית המאה ה-17 היה גם גבריאל דה קוסטה פיוזה (Fiuza), שיצא עם בני משפחתו בדרך לא דרך מפורטוגל.

Jewish Encyclopedia

אנוסים בפורטוגל

גבריאל נולד בעיר פורטו שבפורטוגל בסוף 1583 או בתחילת 1584 לאב נוצרי, סוחר בינלאומי אמיד וחוכר מסים, ולאם מצאצאי הנוצרים החדשים. הוא למד לסירוגין משפט קנוני באוניברסיטת קוימברה ושימש בתפקיד כנסייתי בפורטו. בתקופת לימודיו נחשף דה קוסטה לתנ”ך והרבה להגות בו. התנ”ך הוליד בלבו הרהורי כפירה באמונה הנוצרית שעל ברכיה התחנך, ואלה התגבשו בסופו של דבר לכלל תודעה עצמית יהודית. בעקבות מותו של אביו ב-1608 נקלעה משפחתו לקשיים כלכליים ומשפטיים והחליטה לעזוב את פורטוגל. כיוון שיציאתם של צאצאי הנוצרים החדשים הצריכה אישורים מיוחדים נמלטו בני המשפחה פורטוגל בחשאי, ובסוף אפריל 1615 הגיעו לאמסטרדם והזדהו בגלוי כיהודים. גבריאל נטל לעצמו את השם העברי אוריאל ונודע מאז כאוריאל דה קוסטה. שני אחיו הצעירים נשארו באמסטרדם, ואוריאל, אחיו הגדול אברהם, נשותיהם ואמם עברו לעיר הנמל הצפונית המבורג, שם הצטרפו לקהילה המשגשגת והגדולה של אנוסים מפורטוגל ששבו ליהדות.

לאון בקסט, 1893

קרוע בין פרשנותו לכתובים לבין הרצון להשתייך. ‘אוריאל דה קוסטה’

הלם השיבה

עבור אוריאל דה קוסטה, כמו עבור אנוסים רבים אחרים מפורטוגל, השיבה ליהדות הייתה אירוע מכונן אך לא פשוט. הקהילות שהקימו בני האנוסים במערב אירופה לא נשענו על ידע או על מורשת אבות, והיכרותם של צאצאי האנוסים עם היהדות הייתה שטחית בלבד והתבססה בעיקר על ידיעה מוגבלת של התנ”ך. תפיסתם את היהדות נעשתה דרך עולם המושגים הנוצרי שבו חיו, ובמקרים רבים הם תפסו את היהדות כאמונה ולא כדרך חיים מחייבת. בשנים הארוכות שבהן ניהלו חיים יהודיים בסתר התרגלו האנוסים להפרדה בין המציאות הדתית שנתפסה כתופעה אישית ופרטית לבין אורח החיים המוחצן, ובעקבות זאת רבים מהאנוסים אף האמינו כי ההזדהות הפנימית הרוחנית עם הדת חשובה הרבה יותר מאשר קיום המצוות.

צילום: ח''ת דלמאר

על מצבות של אחדים מצאצאי האנוסים חקוקות דמויות אדם וחיות, דבר שיהודים נהגו להימנע ממנו. מצבותיהם של מרדכי ושרה פרנקו מנדס ושל משה ורחל מצ’אדו בבית הקברות היהודי ‘בית החיים’ שבאודרקרק שליד אמסטרדם

מפגשם של האנוסים עם היהדות הרבנית ועם ההקפדה על צו ההלכה בכל תחומי החיים היה טעון. כמתבוננים מן החוץ הם התקשו למצוא היגיון בהלכה והתקשו לראות את הקשר בינה לבין התנ”ך. המפגש הוליד קשת של תגובות, החל בהזדהות מוחלטת עם העולם היהודי החדש והבלתי מוכר ובקבלה מלאה של כל פרטיו ודקדוקיו, דרך ציות סלקטיבי שאפשר להם להמשיך להשתייך למסגרות הקהילתיות ובמקביל לשמור על אורח חיים עצמאי, ועד לעיצובן של תורות ופרשנויות מקוריות שניסו לחבר בין תפיסות דתיות שונות. תגובות אלה הושפעו גם מזרמים בפילוסופיה ובמחשבה שהעמידו באותה תקופה במוקד את הספקנות ואת תורת ההכרה.

ארמון חצר הנסיך בדלפט

דברי כפירה של בני אנוסים עוררו חשש גם אצל נוצרים. ‘הוגו גרוטיוס’, מיכאל ואן מירוולט, 1631

חדירתם של רעיונות אלה לחברת האנוסים, הנוצרים החדשים, איימה גם על הנוצרים. במסמך שחיבר המשפטן והתאולוג ההולנדי הוגו גרוטיוס ב-1615 הוא דרש כי כל יהודי המגיע להתיישב בהולנד יחויב להישבע כי הוא מאמין בקיומו של א-ל בורא, בהשגחה א-לוהית ובהישארות הנפש. בעדות שנמסרה בבית הדין של האינקוויזיציה בליסבון ב-1617 נאמר על אנוס אנונימי מאמסטרדם שחזר ליהדותו כי הוא “אפיקורוס או אתאיסט שאינו מאמין בדת כלשהי” (יוסף קפלן, ‘הפזורה הספרדית המערבית’, עמ’ 109).

כזה היה גם המפגש של אוריאל דה קוסטה עם היהדות הנורמטיבית, וכך הוא תיאר אותו באוטוביוגרפיה שלו ‘דוגמת חיי אדם’:

אחרי עבור ימים מספר נוכחתי שהדינים והמנהגים של היהודים מתאימים הם מעט מאוד לאותם החוקים שציווה לנו משה. בשעה שהתורה צריכה להישמר בטהרתה ובדיוקה כפי המצווה בה, הנה אלה – שלשווא קוראים להם בשם חכמי היהודים – המציאו המון דינים המתנגדים לה בהחלט (‘בחזון הדורות – מסות ורשומות’ בעריכת שמעון ברנשטיין, עמ’ נא).

בשם האמת שלו

בשונה מאנוסים אחרים דה קוסטה לא הסתיר את דעותיו. הוא העלה על הכתב את הסתייגויותיו מהיהדות שבה נתקל לראשונה, ואף שלח לפרנסי הקהילה הספרדית בוונציה מכתב ובו השגות נגד היהדות הרבנית. ביקורתו של דה קוסטה הופנתה בראש ובראשונה כלפי התורה שבעל פה, שבה הוא ראה המצאה אנושית:

אם כן, אחר הראותנו שאין תורה ולא ביאור אחר מהכתוב שיהיה מה’, אם כן מה שקראוה קבלה בפירושים הנזכרים ואחרים כבר אנושי הוא ואפשר להשיב עליה … ויצא מזה שאם נראה שזו היא אנושית, כפירה גדולה להשוותה לא-לוהית ולומר שנתחייב לשמור כל משפטי התלמוד כמו תורת משה (ר’ יהודה אריה ממודינא, ‘מאמר מגן וצנה’, דף ג’ עמ’ א’).

בהשגותיו הפנה דה קוסטה בין השאר חִצי ביקורת חריפים לאופן הייצור של תפילין ומזוזות, לדרכי ביצועה של ברית המילה ולמציצה בפרט, לשמירת יום טוב שני של גלויות והפרת נדרים.

פרנסי הקהילה הספרדית בוונציה העבירו את השגותיו של דה קוסטה לרב יהודה אריה ממודינא, והרב קבע כי מדובר בדברי מינות וביקש להזהיר את מנהיגי הקהילה בהמבורג כי אם המחבר לא יחזור בו הוא יוחרם. לאחר שדה קוסטה סירב לחזור בו החרים אותו הרב יהודה אריה ממודינא בקיץ 1618 בבית הכנסת האשכנזי בוונציה, ואף חיבר מאמר שכותרתו ‘מגן וצינה’ שבו השיב לטיעוניו של דה קוסטה.

למרות החרם המשיך אוריאל דה קוסטה בעסקיו בהמבורג, ובמקביל עמל על הרחבת השגותיו על היהדות הרבנית לספר. הוא תכנן להדפיס את הספר באמסטרדם שאליה עבר ב-1623, אולם עוד לפני שהספר הודפס השיג הרב והרופא שמואל דה סילבה – גם הוא אנוס מפורטוגל שעבר כמו דה קוסטה מהמבורג לאמסטרדם – שלושה מפרקי הספר שבהם מתח דה קוסטה ביקורת על רעיון הישארות הנפש. דה סילבה פרסם התקפה חריפה על דבריו של דה קוסטה והשיב לטענות שהועלו בהם בשפה פורטוגלית. בתגובה לכך הרחיב דה קוסטה את ספרו, שכלל מעתה גם מענה לביקורתו של דה סילבה, והספר הודפס בפורטוגלית באמסטרדם ב-1624 תחת הכותרת ‘בחינת המסורות הפרושיות על יסוד התורה שבכתב מאת אוריאל, משפטן עברי, עם תשובה לשמואל דה סילבה משמיצו הכוזב’.

כאסקופה הנדרסת

פרסומו של הספר והטענות שהועלו בו עוררו סערה בקהילה היהודית ומחוצה לה. כיוון שגם הכנסייה הנוצרית לגווניה מקבלת את האמונה בהישארות הנפש, הרי שעמדותיו של דה קוסטה נתפסו גם מנקודת המבט הנוצרית ככפירה או אפילו כאתאיזם. רשויות העיר עצרו אותו, הוא הושלך לכלא ושוחרר רק לאחר ששילם קנס של 300 גילדן ולאחר שאחיו הפקידו ערבות בסך 1,200 גילדן. עותקי הספר הוחרמו ונשרפו, והעותק היחיד הידוע כיום התגלה רק בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים בספרייה המלכותית בקופנהגן.

במסמכי הקהילה באמסטרדם אין עדות לכך שהחרם שהוטל עליו בוונציה – ושאושר אחר כך בהמבורג – אושר גם באמסטרדם. אף על פי כן עזב דה קוסטה בעקבות האירועים את העיר ועבר עם אשתו ואמו לאוטרכט, שם חי בבדידות במשך ארבע שנים. בני משפחתו שנותרו באמסטרדם ניתקו עמו כל מגע בשנים אלה. הקשר של בני הקהילה היהודית באמסטרדם עם דה קוסטה התחדש רק באוקטובר 1628, כאשר השתתף בלווייתה של אמו שנקברה בבית הקברות של הקהילה הפורטוגלית שבאודרקרק, סמוך לאמסטרדם. קבורתה של האם שחיה עם בנה בבית קברות יהודי הייתה נתונה במחלוקת, אולם בלחצם של בניה האחרים הוחלט לבסוף לקוברה כדת משה וישראל.

דירק דאלנס, באדיבות מוזאון ישראל

בית העלמין היהודי באודרקרק

בינתיים החל דה קוסטה לבדוק את האפשרות לשוב ולהצטרף לקהילה היהודית. כיוון שמעולם לא הוחרם באופן רשמי על ידי הקהילה לא היה צורך בהתרת חרם, אלא רק בהכרזה בבית הדין של הקהילה כי הוא חוזר בו מעמדותיו המוטעות. אף שאין בידינו כל מסמך המוכיח כי הוא אכן נהג כך, הרי שמ-1529 ואילך הוא התגורר באמסטרדם, היה חבר בחברת ‘חונן דלים’ שהעניקה הלוואות ללא ריבית ליהודים נצרכים, וניהל חשבון בנק ב-Wisselbank, הבנק העירוני של אמסטרדם.

שיבתו של דה קוסטה לחיקה של קהילת אמסטרדם לא הביאה לשינוי בתפיסותיו הדתיות והייתה בעיקרה שיבה חברתית, כפי שניסח זאת ב’דוגמת חיי אדם’:

הלוא טוב לי להתחבר כלפי חוץ עם האנשים האלה, לחקות מעשיהם ולעשות כקוף בין הקופים (‘בחזון הדורות’, עמ’ נד).

חברותו בקהילה לא ארכה זמן רב, שכן כעבור כשלוש שנים אישרו רשויות הקהילה היהודית באמסטרדם את החרם שהוטל עליו בעבר בוונציה, ודה קוסטה שב ושקע בבדידות של הכופר המנודה. הסיבות למהלך זה אינן ברורות. באוטוביוגרפיה שלו הפנה דה קוסטה אצבע מאשימה כלפי בני משפחתו וטען כי הם טפלו עליו האשמות שווא ואמרו כי אינו מקפיד על חוקי הכשרות. עוד כתב כי גורם נוסף להחלטה היה הלשנתם של שני גויים שהוא המליץ להם לא להתגייר. כך או כך, גם דה קוסטה לא הכחיש את העובדה שהוא נשאר נאמן להשקפותיו האפיקורסיות, שאף התחזקו במהלך השנים.

לנוכח הקהל

הפרשה הגיעה לשיאה הטרגי ב-1639, כשבע שנים לאחר אישור החרם. דה קוסטה, שאשתו נפטרה כבר ב-1630, סבל קשות מהבדידות ומהניתוק והחליט לנסות לחזור לקהילה שנית. אולם הפעם, מכיוון שהחרם אושר באמסטרדם, אי אפשר היה להסתפק בהצהרה בבית הדין ונדרש טקס רשמי.

הטקס, שאותו מתאר דה קוסטה באריכות, התרחש בבית הכנסת החדש של הקהילה המאוחדת ‘תלמוד תורה’, שהיה מלא מפה לפה “גברים ונשים שנקבצו כמו לחזיון עם” (שם, עמ’ נז). דה קוסטה עלה על הבמה וקרא הצהרה שבה התוודה על חטאיו, חזר בו, ביקש מחילה והתחייב שלא לסטות עוד מההנחיות של רבני הקהילה. לאחר ההצהרה הוא הופשט בפלג גופו העליון, עיניו כוסו, הוא נקשר לאחד מעמודי הבמה והחזן הצליף בו במגלב לעיני כל הנוכחים 39 מלקות:

מפני שלפי מצוות התורה אסור לעבור על מספר ארבעים מלקות, ומפני שהאנשים האלה הם כל כך דייקנים ושומרי מצווה, נזהרים הם במאוד לבלי לעבור על חוק ומצווה (שם).

לאחר שהולקה ולבש את בגדיו הוסר ממנו החרם, ולסיום הטקס הוא הושכב על מפתן בית הכנסת – כשהוא בסוף שנות החמישים לחייו – וכל בני הקהילה דרכו עליו כשיצאו מבית הכנסת.

מאוריצי גוטליב, 1877. באדיבות מוזאון ישראל

אוריאל דה קוסטה בבית הכנסת

ההשפלה הפומבית הייתה עבורו קשה מנשוא:

והנה ישפוט נא כל מי ששמע את כל הדברים האלה, מה נאמר למחזה כזה, לראות איש זקן – שלגמרי איננו משפל המדרגה, והוא ביישן מטבעו במידה שאין למעלה הימנה – נלקה בשר גופו הערום ברצועה קשה בפומבי, באספת גברים, נשים ונערים, וכל זה בפקודת שופטים, כלומר ממין שכזה שיותר שהם שופטים הם עבדים שפלים (שם, עמ’ נח).

דה קוסטה לא הצליח להתאושש מההשפלה, שקע בדיכאון עמוק, ובאפריל 1640 התאבד ביריית אקדח. על פי אחת הגרסאות הוא הזמין אל ביתו את אחיינו – זה שדיווח עליו לראשי הקהילה כי הוא כופר – ירה באחיין והחטיא, ואחר כך ירה בעצמו. על שולחן הכתיבה שלידו התאבד נמצא החיבור האוטוביוגרפי שלו ‘דוגמת חיי אדם’, שהוא המקור היחיד המספק לנו מידע על החרם שהוטל עליו באמסטרדם ועל הטקס המשפיל להתרתו. במסמכי הקהילה, ובכלל זה בפנקס הקהילה שבו נרשמו חרמות והסרתם, אין כל אזכור לחרם שהוטל על דה קוסטה.

יעקב ון דלסדל, סביב 1665

בית העלמין היהודי באודרקרק

כתב היד המקורי של האוטוביוגרפיה לא הגיע לידיים יהודיות, והיא פורסמה לראשונה בסוף המאה ה-17 על ידי התאולוג הנוצרי פיליפ ואן לימבורך בנספח לספר שבו תועד הוויכוח בינו לבין ההוגה היהודי יצחק אורוביו דה קסטרו. העובדה שהאוטוביוגרפיה שבה מתואר טקס יהודי משפיל ובלתי הומני בעליל צורפה לחיבור פולמוסי אנטי יהודי הניעה בעבר חוקרים אחדים לפקפק באמינותו של התיאור שאינו מחמיא ליהודים. אולם לאחרונה הצביע יוסף קפלן על כך שבספר ההסכמות של קהילת ‘תלמוד תורה’ הפורטוגלית מתוארת הסרת חרם מאברהם מנדס שהוחרם בשל עברות ניאוף. הטקס זה נערך באותה שנה שבה נערך הטקס של דה קוסטה, והדמיון בין התיאורים מעיד על אמינות המקור הנוצרי שהעתיק מהאוטוביוגרפיה של דה קוסטה:

יהיה עליו לעלות לתיבה ולקרוא את ההצהרה שחברי המעמד ימסרו לידיו. ואז הוא יולקה בפומבי מול העדה וישים עצמו לרגלי המדרגות (שביציאה מבית הכנסת) כדי שכל חברי הקהילה יוכלו לעבור מעליו (יוסף קפלן, ‘מנוצרים חדשים ליהודים חדשים’, עמ’ 155).

הרחק מתהילת עולם

בשונה מבן זמנו הצעיר ממנו ברוך שפינוזה – שבביקורת המקרא שלו המשיך את דרכו של דה קוסטה – לא נודעה לאוריאל דה קוסטה השפעה ממשית. ספרו הועלם כמעט לחלוטין והדים לו נשמרו רק בחיבורי מתנגדיו. טיעוניו הופיעו בספריהם של רבי יהודה אריה ממודנה והרב מנשה בן ישראל שדחו את דבריו, כותרות חיבוריו הופיעו ברשימת הספרים האסורים בקריאה שפרסמה הכנסייה הקתולית, ודבריו צוטטו בחיבוריהם של מחברים נוצרים שביקשו להוכיח כי היהודים הספרדים הם למעשה צדוקים.

'שפינוזה', שמואל הירשנברג, 1907

כמו אוריאל דה קוסטה גם ברוך שפינוזה גורש מהקהילה, אך הוא קיבל עליו את הדין ופיתח את תורתו מחוץ לקהילה היהודית

ברוח עידן הנאורות התאבדותו של דה קוסטה הפכה אותו לגיבור טרגי. מותו ביטא את עריצות הממסד ואת קשיחות האמונה הדתית המתנגשות חזיתית ברוח החירות ובחופש המחשבה. הוגי הנאורות המאוחרת, כמו וולטר והרדר, ראו בו מבשר של הדאיזם הפילוסופי, ודה קוסטה היה לגיבורם של רומנים ומחזות. הוא הונצח ב-1847 בטרגדיה של המחזאי הגרמני קרל גוצקוב ‘אוריאל’ שאף תורגם לעברית וליידיש. המחזה הועלה על הבמה ביפו באפריל 1905 וזכה להצלחה רבה. דה קוסטה היה מקור ההשראה לרומן של ישראל זנגוויל ‘ילדי הגטו’ שראה אור ב-1897, והספר תורגם מאנגלית ליידיש על ידי אברהם פרומקין ב-1907. הצייר הנודע שמואל הירשנברג צייר ב-1901 פגישה דמיונית בין אוריאל דה קוסטה לילד ברוך שפינוזה, והמלחין קרול רטהאוז הלחין ב-1936 את הסוויטה ‘אוריאל אקוסטה’.

מאוסף בית התפוצות

האם אוריאל דה קוסטה השפיע על הפילוסוף הגדול שפינוזה שגם הוא הוחרם על ידי הקהילה באמסטרדם? ‘פגישה דמיונית של אוריאל דה קוסטה ושפינוזה הילד באמסטרדם’, שמואל הירשנברג, 1901

הטרגדיה האישית של דה קוסטה יכולה לשמש ביטוי למורכבותה של החברה היהודית בראשית העת החדשה – עידן של תמורות וזעזועים בתמונת העולם ובפרשנויות שנתנו לה – ובמיוחד לרבגוניותה של חברת האנוסים. אין ספק שאוריאל דה קוסטה לא היה דמות טיפוסית בקרב קהילות הפזורה הספרדית המערבית, קהילות האנוסים שקמו באמסטרדם, בהמבורג, בליוורנו, בלונדון ובבורדו. הוא היה סמן קיצוני על רצף רחב של אמונות ודעות שנוצר בקהילות אלה, וככזה הוא סבל משילוב בין הצורך להתבטא בקול ובחדות לבין הצורך בחברה. בשונה מברוך שפינוזה, האינדיבידואליסט המובהק שפעל במחצית השנייה של המאה ה-17, דה קוסטה היה זקוק לתחושת ההשתייכות ולתמיכה החברתית שאותן יכול היה לקבל רק בקהילה היהודית.

***

לקריאה נוספת:

יוסף קפלן, ‘הפזורה הספרדית המערבית’, אוניברסיטה משודרת, תשנ”ה; יוסף קפלן, ‘מנוצרים חדשים ליהודים חדשים’, מרכז זלמן שזר, תשס”ג, פרקים א’, ה’;

 Herman P. Salomon and Isaac S.D. Sassoon (eds.), Examination of Pharisaic Traditions, Brill, 1993.

חרם עליך

החרם היה כלי חברתי רב עוצמה לאכיפה חברתית, אבל מה שקרה בקהילה הפורטוגלית באמסטרדם מלמד על מגבלותיה של הפעלת הכוח.

בהיעדרם של מוסדות אכיפה רשמיים חרם היה העונש היחיד שהקהילה היהודית יכלה להטיל על חבריה. החרם שימש כלי לפיקוח חברתי ודתי על בני הקהילה, והרשות להטילו עוגנה בזכויות שניתנו לקהילות היהודיות על ידי השלטונות, כפי כתב המשפטן הוגו גרוטיוס במסמך שנועד לקבוע את מעמדם של היהודים בהולנד: 

מורי היהודים או אחרים הממונים אצלם לשם כך יהיו רשאים להטיל חרם ונידוי על יהודים בעלי אורח חיים קלוקל או דעות מושחתות (יוסף קפלן, ‘מנוצרים חדשים ליהודים חדשים’, עמ’ 157).

בהמשך המסמך הגביל גרוטיוס את כוחה של הקהילה וקבע כי רשויות העיר תשמשנה כערכאת ערעור:

ברם, כל המבקש להתלונן כי הוחרם על לא עוול בכפו יגיש תלונתו לרשות המקום והיא תחקור בעניין ותפסוק על פי חוקי הברית הישנה (שם).

הצעתו המפורטת של גרוטיוס להסדרת הקיום היהודי בהולנד לא התקבלה אמנם, אך בפועל התנהלו הדברים באמסטרדם באופן דומה לזה שהציע.

במהלך המאה ה-17 השתמשה קהילת אמסטרדם בנשק החרם בתדירות גבוהה. בין השנים 1622-1683 הוחרמו שם לא פחות מארבעים חברים. חרמות הוטלו על בני משפחת דל סוטו שהציבו את עצמם כאופוזיציה להנהגה, ועל יצחק פניאמקור ובנו שסירבו לשלם את מִסי הקהילה בשל ביקורתם על אופן התנהלותה הכלכלית. אפילו הרב מנשה בן ישראל הוחרם ליום אחד בטענה שלא ציית לאחד מפרנסי הקהילה.

הקלות הבלתי נסבלת של הטלת חרמות באמסטרדם הייתה בסופו של דבר בעוכריה של הנהגת הקהילה. בכ”ו בתמוז תל”ז (26.7.1677) הוחרם הרופא יוסף אברבנאל ברבוזה, חבר הקהילה הפורטוגלית, על שרכש עופות באטליז של הקהילה האשכנזית. הרופא יצא למלחמת חורמה בקהילה ופנה לשלטונות העיר בדרישה שיבטלו את החרם, שכן המעשה שעשה לא מצדיק עונש כה חמור. שליטי העיר קיבלו את טענותיו של ברבוזה והורו לקהילה להסיר מעליו את החרם. ראשי הקהילה נאלצו למלא את הדרישה, אבל החליטו להמשיך את המאבק ברופא המרדן והודיעו לו על סילוקו מהקהילה. גם הפעם גילו הפרנסים שטיפסו על עץ גבוה מדי, שכן מיד אחר כך פנו חברים מכובדים אחדים להנהלת הקהילה וביקשו לבטל גם הם את חברותם בה כדי לחסוך מעצמם את התשלום הגבוה שהיה כרוך בכך. הקהילה שהבינה כי נוצרה פרצה מסוכנת והזהירה את המבקשים כי הם לא יוכלו להיקבר בבית הקברות של הקהילה, כי בני משפחותיהם לא יוכלו לומר אחריהם קדיש בבית הכנסת וכי הקהילה תאסור על חבריה לצרף אותם למניין. בהמשך חזרו חלק מהעותרים לחיק הקהילה, ובכללם ברבוזה, ואילו אחרים הוסיפו להיאבק בה ולעמוד על זכותם להתנתק ממנה.

כך או כך, נראה כי במחצית השנייה של המאה ה-17 הפך השימוש בחרם בקהילת אמסטרדם מאמצעי דתי לאמצעי חילוני שנועד לצרכים פוליטיים וכלכליים. חילונו של מכשיר דתי והשימוש בו לצרכים שאינם דתיים במובהק גרם לא רק להתמרמרות אלא גם לפרישה מהקהילה ולהחלשתה. בינואר 1683 אף אסרו רשויות העיר על הקהילה להטיל חרם מבלי לקבל את אישורם מראש. האיסור בוטל מאוחר יותר, אך הוא מלמד אותנו על גבולות כוחה של סמכות המופעלת באופן שרירותי.