שלושה חיילים
האחד היה טנקיסט. הטנק שלו חטף פגיעה ישירה, ורק הוא הצליח להיחלץ ממנו, בוער כולו. בחודשים שבהם שכב דומם ופצוע בבית החולים הנצו הניצנים של תפיסת עולמו האמונית והרוחנית המיוחדת. השני היה נח”לאי. על פסגת החרמון שזה עתה נכבש גילה שחברו הטוב נהרג, והדבר מילא אותו בשאלות על אמונה, על ארץ ישראל ועל השלום שמלוות אותו עד היום. השלישי היה קצין צנחנים. במשך שעות זחל תחת אש בקרב החווה הסינית וחילץ פצועים, תוך שהוא שואב כוחות מאמונתו באדם.
זהו מסע בין שלושה אנשים שפגשו במהלך מלחמת יום הכיפורים את המוות, ונאלצו למצוא מולו תשובה רוחנית, איש איש ודרכו. זהו ניסיון לגלות את קווי המתאר של האמונה הצומחת מתוך האש והחורבות.
צילום: ארכיון צהא–לוהים נמצא בשברון הלב
הרב שמעון גרשון רוזנברג (שג”ר) זצ”ל היה ראש בית המדרש ב’בית מורשה’ ולאחר מכן ראש ישיבת ‘שיח יצחק’ שבאפרת. הרב שג”ר היה הוגה דעות ייחודי, נאו–חסידי, בעל תפיסת עולם נועזת ומקורית. לפני כארבע שנים נפטר הרב שג”ר ממחלת הסרטן, והשאיר אחריו מורשת הגותית המתמודדת באומץ עם העולם הפוסט מודרני.
מרים צחיהרב שמעון גרשון רוזנברג (שג”ר)
הרב שג”ר השתתף במלחמת יום הכיפורים כנהג טנק בקרב השריון בנפח שברמת הגולן. כחצי שנה לפני המלחמה הוא נישא למרים רוזנברג. “הוא גויס במוצאי החג, וכבר ביום ראשון עלה לרמת הגולן. הכוח שלהם טווח מן המארב כבר בתחילת המלחמה”, היא מספרת לי בביתה שבאלון שבות. “הוא לא דיבר על זה כמעט. אני, כבת לניצולת שואה, חששתי לשאול. מצד אחד, חשוב לניצולים לדבר; מצד שני, כשאתה נוגע זה מביא למקומות קשים. הטנק שלו חטף פגיעה ישירה. הוא איבד את ההכרה והתעורר כשהתא שלו אפוף אש. הוא הצליח למלט עצמו בקושי רב מהטנק, חרוך בכל גופו, רגע לפני שהטנק החל לבעור בעוצמה. מאוחר יותר סיפר שמהטנק עלו להבות בגובה של כמה קומות. שניים מחבריו לספסל הלימודים נשארו בתוך הטנק, והמחשבה על כך המשיכה כנראה לייסר אותו”.
בסרט שצילם הרב מרדכי ורדי על הרב שג”ר, מספר הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, על הרגעים ההם: “טנקים סוריים דפקו אותם באותו סיבוב. פשוט צודדו עליהם וירו. היו רגעים שפשוט התפללתי. היה לי רק נשק אישי. המשכנו לנסוע, וגילינו את הפצועים מהטנקים הקודמים. הסורים ניסו לירות עלינו ולא פגעו. פתאום זיהיתי את הרב שג”ר. זו הייתה זוועה. ראית אדם עם פנים שרופות לגמרי במצב רע מאוד. לראות אותו בהלם קרב, כל כך פצוע, כל כך נואש, אתה רואה לאדם את המוות בעיניים”.
הרב מדן העלה את הרב שג”ר לטנק, הוביל אותו לתאג”ד, ומשם הוא הועבר לבית החולים רמב”ם שבו שהה חודשים אחדים. “הייתה לו תקווה סמויה שאולי אנשי הצוות כן שרדו”, מספרת הרבנית רוזנברג, “אבל שבועיים אחרי שאושפז בבית החולים הגיע אליו נציג של הרבנות הצבאית עם חפצים מזהים. ככה התברר לו גורלם. הוא הקפיד מאוד ללכת לאזכרות מדי שנה גם לאחר שהורי החיילים הלכו לעולמם. הילדים שלי אומרים שיום הדין שלהם היה בי”א תשרי, היום שבו חזר מהאזכרות. הוא היה אז נסער מאוד”.
בספר ‘פניך אבקש’, המלקט דרשות שנשא הרב שג”ר בישיבת הכותל בתקופת מלחמת שלום הגליל, מובא הספד שנשא הרב שג”ר על אחד מתלמידיו שנפל בלבנון, ובו אמר בין השאר:
והחיים יפים, ומול המוות מרגישים את יופיים יותר — האהבה שבין בני אדם, הרעות, הילדים, ואפילו סתם ללכת ולנשום את האוויר הזה תחת השמים הללו. הדשא שליד הטנקים המפויחים ירוק, ירוק מאוד, ומול הזוועה ועל ידה ניצב הא–לוהי החי והנושם, והאדם המוצל מאש תוהה ועושה חשבונו. ואוחז אותו מין רצון עז לכרוע ברך לא–לוהִי באותו מקום ולצעוק מול השמים: לשם מה הזוועה? ומדוע לא יכול להיות אחרת? והשאלה העצובה יותר: למה הוא חש את הדברים האלו רק בצל המלחמה? למה רק בייסורים לומד הוא את הדרך אל קונו? (עמ’ 214).
הרב יאיר דרייפוס, שותפו של הרב שג”ר להנהגת הישיבה עד לפטירתו וראש ישיבת שיח יצחק היום, מספר שהמלחמה הייתה אירוע אמוני מכונן עבור הרב שג”ר, שאמר כי מלחמת יום הכיפורים הייתה בשבילו אירוע דורי מכונן המקביל לשואה. את תפיסתו האמונית ביטא הרב שג”ר בכנס שנערך במלאות שלושים שנה לנפילת חברו שעיה הולץ הי”ד, שתועד בווידיאו: “התחושה שלי ביחס למלחמה היא לא רק התחושה של הכאב. זו תחושה של צל, של הסתר פנים, של שאלות. אני מודה ומתוודה, אני מניח שאנשים אחרים הם בדרגה יותר גבוהה ממני של אמונה, אבל אני מאמין שאמונה לא נובעת מכך שמחליקים שאלות. אולי האמונה נמצאת דווקא בקושיות שרבי נחמן אומר שאין עליהן תשובה. ‘לב נשבר ונדכה א–לוהים לא תבזה’ — א–לוהים נמצא דווקא בשברון הלב. שם יש נוכחות א–לוהית כפשוטו. תחושת השברון עצמה היא אולי נוכחות א–לוהית גבוהה ועליונה מכל נוכחות אחרת. אם כן, זה בעצם הלקח. הלקח הוא שהחיים לא מיצו את עצמם. תמיד אומרים שאדם אחד מספיק בזמן קצר מה שאחר מספיק בשנים ארוכות, אבל שוב, זה קשה לנו, החיים שלא נחיו”. ובמלים עמומות, שהן אולי המפתח לתפיסתו האמונית, הוסיף: “למעשה, באיזשהו אופן מהופך, הייסורים, העוול שאולי חשים במצב הזה, דווקא הם עשויים להביא לסוג של אמונה. ואמונה מאוד עמוקה”.
בשיח לוחמים בני ישיבות שנערך בחול המועד סוכות עשר שנים לאחר המלחמה העלה הרב שג”ר את הצורך באמונה אחרת, פחות מובנת מאליה:
השאלה היא אם אמנם למדנו את מה שהיינו צריכים ללמוד מאותה מלחמה? … האמונה שלי … היא לא תמיד אמונה בהירה … יש בה צל, יש בה תמיהות … כל המציאות שלנו, כל האידאולוגיה … הציונית דתית. אני חושב שיש כאן סימן שאלה גדול בכל הנושא הזה, ושאנשים לא העמיקו, לא התבוננו, לא תפסו את התשובות לאותו צל אמונה. זאת אומרת, מצד האמונה — האמונה אינה נחלשת. להפך, היא מתחזקת הרבה יותר, ודווקא מכוח הצל שבה … אני לא מרגיש שיש כאן ניצחון משום בחינה שהיא, לא מבחינה ארצית ולא מבחינה רוחנית פנימית, אבל את אותה נקודה של להמשיך הלאה ולהחזיק את הנשק — והכוונה ראשית כל לנשק הרוחני — אני חושב שזאת המסקנה הראשונה. וזה הניצחון הגדול שלנו, שנמשיך הלאה להילחם ולהיאבק ולא נניח את כלי הנשק מידינו (מתוך אתר דעת).
באדיבות מרים רוזנברגהפנים שיישארו צעירות לנצח. הרב שג”ר (משמאל) עם שני חבריו לטנק שנהרגו במלחמה, ישעיהו הולץ (מימין) ושמואל אורלן ז”ל
באזכרה שנערכה לרב שג”ר לפני חודשים אחדים בישיבת שיח יצחק אמר הרב אלחנן ניר, תלמידו של הרב שג”ר המשמש ר”מ בישיבה: “במובנים רבים, מלחמת יום הכיפורים והטראומה שבכנפיה, ייצרה את תורת הרב שג”ר ואת התפיסה הנאו–חסידית כולה”. הרב ניר סיפר על שיחה שניהל עם הרב שג”ר: “לפני כעשור פגש את אבי מכָּר שלו, וזה דיבר בגנות ישיבת שיח, דרכה הלימודית והעומד בראשה. אבי התקשר אליי וסיפר לי על כך כמֵשיח לפי תומו. הלכתי אל הרב שג”ר ושאלתי מדוע אומרים בעולם דברי גנות. הרב שג”ר הסתכל עליי, הסתכל על אצבעות ידיו שנשרפו במלחמה, ואז אמר לי: ‘נפצעתי בקרב בראשית מלחמת יום הכיפורים והייתי חבוש תקופה ארוכה בבית החולים רמב”ם. הייתי אז חבוש כולי בגבס ושם הבנתי שגם התורה חבושה כולה בתחבושות ומכוסה בכיסויים אינסופיים. שם הבנתי שגם היא, כמוני, זקוקה וראויה לצאת ולהיחלץ מהתחבושות שלה, מן המצר. מאז אני הולך עם התודעה הזאת בכל דבר שאני לומד ומלמד. מאז אני מבקש לחלץ את התורה מהתחבושות שלה ולחשוף אותה לאור השמש’. בעיניי זו אמירה אישית ומאוד נוקבת, שלמעשה חושפת את המוטיבציה המכוננת של חייו של הרב שג”ר. דרך הכאב הוא גילה אור חדש. הטראומה זיככה את העולם הדתי שלו לדיוק ולכנות בלתי מצויים. טראומת הפציעה לא עזבה אותו מאז, ובמחלתו אף דיבר אתי על כך מספר פעמים — על הטנק הבוער, על חבריו שמואל אורלן וישעיהו הולץ הי”ד שנהרגו שם, ועל מעשיו מאז שהושפעו מאותה טראומה”.
השאלה חזקה מן התשובה
הרב מנחם פרומן הוא רב היישוב תקוע, משורר, וממובילי התפיסה החסידית קבלית בציבור הדתי לאומי.
צילום: אמיתי אלוןהרב מנחם פרומן
הרב פרומן שוכב על הספה שבסלון ביתו, מכוסה בשמיכה. בשנה האחרונה הוא מתמודד עם מחלת הסרטן במעי הגס. הדיבור קשה עליו, והוא חוצב את המלים אט אט, תוך הפוגות. בפינת הסלון יושבת אשתו הדסה, מציירת ומשתתפת מדי פעם בשיחה.
הרב פרומן שירת בסדיר בנח”ל המוצנח, ובמילואים בגדוד מרגמות שסופח לחטיבת הצנחנים. במהלך מלחמת יום הכיפורים איבד את חברו הטוב ביותר. “השתתפתי בכיבוש החרמון. הגדוד שלי הפגיז מלמטה, ואחר כך עליתי ברגל עם הצנחנים. החבר’ה שאִתם עליתי לא היו צריכים לירות — גולני והצנחנים שעלו ראשונים כבר עשו את העבודה. כשהגענו למעלה נשקף לעינינו נוף נפלא, מושלג לחלוטין. מסביב היו עשרות גופות של חיילים סורים.
על החרמון ניגש אליי צנחן ושאל אותי אם אני מכפר חסידים. עניתי שכן. הוא סיפר לי שהמפקד שלו, קצין מצטיין מכפר חסידים, נפל בקרב בגולן. הוא סיפר את זה באופן חד, לא מרוכך, ותיאר כיצד הקצין רץ אל תוך בונקר סורי באזור צומת בוטמיה וחטף את כל האש שנורתה מתוכו. הוא לא ידע שהקצין הזה היה הטוב שבחבריי, יוסי יונאי מכפר חסידים. נכנסתי להלם ושלחו אותי הביתה. לימים קראתי לבני הבכור, ייבדל לחיים ארוכים וטובים, בשמו של יוסי”.
צילום: ארכיון צה
מה חוללה מלחמת יום הכיפורים מבחינה אמונית?
בעקבות המלחמה קמו שתי תנועות — שלום עכשיו וגוש אמונים. הדבר נבע מההיגיון הדתי של התשובה, שלפיו במצב של אסון הייסורים גורמים לאדם לצאת מהשגרה ולעשות חשבון נפש מחודש: מה העיקר אצלי, מה שורש החיות שלי. המלחמה פוררה את הרגשת העוצמה הישראלית, ובמצב הזה של שברון אנשים דתיים ולא דתיים חוזרים אל השורש שלהם, בודקים מה העיקר. הציבור הדתי לאומי חזר ברובו אל התחושה שהשורש שלו הוא ארץ ישראל השלמה, והציבור החילוני חזר אל התחושה שהשורש שלו הוא השלום.
יום הכיפורים הוא היום הכי שורשי. מה שמאפיין את עבודת יום הכיפורים הוא שנותנים שעיר לעזאזל. והלוא זה בוודאי סיטרא אחרא, הצד האחר — אז איך נותנים לו מתנה? אלא שיום הכיפורים הוא מעבר לטוב ולרע, הוא השורש של הכל. הזוהר, שמדבר על ההתפלגות בין הימין לשמאל — כולל הכל בא–לוהות. זו התפילה שלי על השבר הנוכחי, שנמצא מתוכו את השורש המשותף. צריך לחזור אל האינסוף, אל הדבר הלא נספר. הרב קוק כותב ששאלה של אמונה היא במובן מסוים מעל התשובה.
יש לי כאן על הקיר תמונה, ציור של הרב קוק. תליתי אותו כשהתגלתה אצלי המחלה, שתעמוד לי זכותו. גם בחדר המיטות יש לי תמונה של הרב קוק. לפעמים אני פונה אליו בשעות קשות, מדבר אתו על כך שאולי שורש העניין הוא ארץ ישראל ואולי הוא השלום, אבל שורש כל השורשים הוא האחדות, הסולידריות, האהבה בין התפיסות השונות. מה שקרא הרב קוק ‘האחדות הכוללת’.
כשנפלו שמונת נסיכי האדם ממרכז הרב, פניתי להסתדרות הסטודנטים בירושלים והצעתי להם לעשות כינוס של סטודנטים ובחורי ישיבה. הגיעו המון אנשים, ובין השאר הגיעו גם שלמה גרוניך, אהוד בנאי, ארז לב ארי ויונתן רזאל. לאחר השירה והדיבורים עמדתי ואמרתי שצריך להפגיש בין ימין לשמאל. אחר כך עמדנו וצעקנו, בחורי ישיבה וסטודנטים גם יחד: “אין א–לוהים, אין א–לוהים”. פעם אחר פעם. זו לא אמירה אפיקורסית. רבי נחמן מציע באחת התורות שלו קריאת שמע אלטרנטיבית, במקום “שמע ישראל ה’ א–לוהינו ה’ אחד” — “איה מקום כבודו”. לצעוק “איפה א–לוהים”.
לחזור בתשובה זה דבר יפה מאוד, אבל אולי לחזור בשאלה זה יותר חזק. לשאול, לשאול.
צילום: ארכיון צה
צילום: מרים צחייהודה דובדבני
אמונה וגבורה
את תא”ל במיל’ יהודה דובדבני אני פוגש בביתו שביישוב רעות. הוא בן 69, חסון, נראה צעיר לגילו. עיניו כחולות צלולות, המלים שלו מאורגנות בסדר מופתי, כמו חיילים לקראת הקרב. במהלך שירותו הצבאי קיבל את עיטור המופת על לחימתו בחווה הסינית, שם חילץ פצועים תחת אש כבדה. דובדבני מתיישב על ספת העור שבביתו במכנסיים קצרים. הוא לא נראה כאחד שהמלחמה ערערה אותו. אולי להפך, כפי שמתברר במהלך הראיון. דובדבני, אדם מרשים מכל בחינה שהיא, מציג תפיסה שהיא אולי הפוכה משל קודמיו — לפיה המלחמה מחזקת את האמונה בכך שהיא יוצרת באדם צורך נואש ביד מכוונת, יציבה יותר מהמציאות המרוסקת. כשאני מבקש ממנו להגדיר מהי אמונה בשבילו הוא מסרב נחרצות ומחייך חיוך קטן. ואז הוא פותח במונולוג:
ברשותך, אני אתחיל קצת לפני מלחמת יום הכיפורים. אבא שלי עלה מפולין ב–1928. במלחמת העצמאות הוא שימש כמ”פ בחטיבה 7. בן גוריון הורה לשחרר את ירושלים בכל מחיר. היעד שנקבע היה לטרון, ואבא שלי, שידע רוסית, פולנית ויידיש, מונה למפקד המעפילים שהגיעו ממחנות ההשמדה ישר אל שדה הקרב. לאחר חמישה ימי אימון אבא שלי הוליך אותם לקרב על לטרון. הם ספגו אש כבדה, היו המון הרוגים ופצועים והתחילה נסיגה מבוהלת. אבא חילץ פצועים ונפצע במהלך החילוץ. בחור בשם מונדק, עולה חדש, סחב אותו על הגב כארבעה קילומטרים עד לקיבוץ הראל, שם כיתר אותם הלגיון. לא הייתה שתייה, לא הייתה תחמושת, היה חום אימים. מונדק היה מותש, ואבא שלי ביקש ממנו לרכז את הפצועים סביבו והורה לו להציל את עצמו. מונדק התנגד, ואבא שלי הצמיד לו אקדח לרקה. מונדק עזב אותם בשטח. היום אנחנו יודעים שהתנהל שם קרב קצר נגד הלגיון. במעשיו השאיר לי אבא צוואה לא כתובה שאומרת שהמפקדים הולכים בראש ולא משאירים פצועים בשטח. בנוסף הנחיל לי אבי את אהבת עם ישראל ואת אהבת ארץ ישראל.
חמישים שנה נחשב אבי לנעדר. חשבו שאולי הלגיון לקח אותו בשבי. כיוון שהיה בעל הדרגה הגבוהה ביותר מבין ההרוגים בלטרון חיפש אחריו הרב גורן באופן אישי, אבל לא הצליח למצוא אותו. הוא הקים מצבה לזכרו בהר הרצל. מדי שנה בז’ באדר היינו מגיעים להר והרב גורן היה מצביע על המצבה ואומר לנו: “זו האבן שלכם”. אני אמרתי לרב: “אבל אני רוצה קבר, כמו כולם”. והוא היה משיב לי: “יהודהל’ה, אנחנו נמצא את אבא ויהיה לך קבר, אבל בינתיים תדבר עם אבא דרך האבן”. בהתחלה זה לא היה נראה לי, אבל עם השנים כשבאנו לאזכרה ועמדנו לפני האבן היא התחילה לאט לאט לקבל משמעות. התגייסתי לצבא ועברתי משברים וקשיים. יצאתי לפעולות, ובאתי אל האבן כדי לדבר עם אבא ולקבל חיזוק.
לחווה הסינית הגעתי מפו”ם, והצטרפתי כסמג”ד לגדוד 890 של הצנחנים. איציק מרדכי היה המג”ד. התחלנו לנוע על ציר טרטור כדי לפנות חוליות נ”ט, כמו שאמרו לנו, אבל נתקלנו בעוצמת אש אדירה שלא שיערנו. נפגעים מפקדים, כולל המ”פ של פלוגה ג’ שנהרג, ואני מתנתק מאיציק ורץ לפלוגה. אש תופת מסביב, אני נופל וקם שוב ושוב. הגעתי לפלוגה ונתתי לחיילים פקודה לחלץ את הפצועים שהיו בינינו לבין המצרים. החיילים לא נענו לי. הם לא היו מוכנים להיכנס לתוך האש. נכנסתי פנימה, כי זה מה שאבי קבע לי בחיים. זחלתי לכיוון הפצועים הזועקים, ובערך שישים מטר לפני עמדות המצרים הגעתי אליהם וזחלתי אתם איזה מאה מטר עם אלונקה. המצרים ירו לכיוון שלנו צרורות כי ראו כתם כהה זוחל על החולות הלבנים. סחבתי שלושה פצועים, ואני לא יכול להסביר לך איך, כי מבחינה פיזית נחשבתי בעל כושר לקוי. לא הייתי מסוגל לסחוב אפילו חייל אחד עם חגור. אין לי תשובה הגיונית לזה, פשוט קיבלתי כוחות. הגעתי לקו של כוחותינו ואמרתי: עכשיו תתחילו לבצע פקודות. יש הסתערות מצרית והיא נבלמת, ויש לי המון נפגעים.
כל הלילה חילצנו פצועים. ארטילריה נוראה ירדה עלינו. כשהשחר עלה הגיע אהוד ברק עם הטנקים. הם חטפו טילים ובערו, ואנחנו היינו צריכים לקפוץ על הטנקים ולהוציא את החברים. קיבלנו הוראת נסיגה. אני חיפיתי מאחור על הפלוגה שנכנסה לתעלה. רצתי לבד בשטח כשאני חשוף לטילים ולירי שטוח מסלול של המצרים, וירדתי שוב ושוב לשטח להוציא נפגעים.
הגעתי לתעלה וראיתי אנשים בהלם. עיניהם היו מלאות דם, כולם אחרי לילה נורא. בהמשך הוצאנו את הגדוד ואז אמרו לנו שצריך להיכנס שוב ללחימה בחווה הסינית. מכל פלוגה של מאה לוחמים נשארו שלושים. לא ידענו מי חי ומי מת. רק שליש מהפלוגה נשאר והיינו צריכים לארגן את גדוד 890 מחדש כגדוד לוחם. לא היה זמן למחשבות ולוויכוחים והיה צורך בכוחות נפש אדירים.
הקרב בחווה הסינית נגמר. מצאנו את עצמנו במצרים, מול איסמעיליה, מכתרים את הארמיה השלישית. התחילו שיחות נפש בין האנשים. אתה משחזר את מה שעברת ורואה שהאנשים סביבך מנסים להיתלות במשהו חזק, גם אלה שאינם דתיים. היו שדיברו על א–לוהים, היו שהשתמשו במלה אמונה, וכל אחד חיפש איזה כוח מעליו שיכסה אותו, שיחבק אותו, שהוא יתפלל אליו, שייתן לו אנרגיה להמשיך הלאה. היו גם שמוצניקים ושמאלנים שניסו להגדיר משהו גדול שיעזור להם. אחרים התפללו. ראיתי תופעות אדירות של אנשים שחיפשו מישהו שייתן להם יד וירים אותם בלחצים הנוראים שהיו שם.
ואתה?
אני הרגשתי קצת שונה. הרגשתי שהגעתי לרף שאבא שלי הציב לי. אני נשארתי לבד, חילצתי את הפצועים. הייתה לי שלמות בתחושה שאני ממשיך את דרכו. שהוא מסתכל עליי מלמעלה ונותן לי את הביטחון שאני עושה את הדברים נכון. שהוא שומר עליי. היו לי הרבה שיחות עם אבא שנתן לי את הכוח להמשיך הלאה.
כלומר, באיזשהו מקום מלחמת יום הכיפורים חיזקה אותך.
כן. השתוותי לרף שהציב לי אבי. יצאתי חזק יותר באמונה שלי, בתחושות שלי. חשתי שעכשיו אני מייצג את אבא, אני זה שממשיך את דרך העולים החדשים שהלכו להילחם.
מה לדעתך אפיין לוחמים שנשארו יציבים אחרי הקרבות?
למי שהייתה אמונה להיתלות בה היה יותר קל. במצב של מתח ושל לחצים אדירים, אם יש לך משהו להיתלות בו אתה צועק ומתפלל אליו. במהלך המלחמה ראיתי אנשים שעמדו בצד להתפלל מנחה ופתאום כולם הצטרפו אליהם. מה פתאום הם מצטרפים לתפילה הזו, אתה שואל. הם רצו את החוזק הזה, וזו עובדה. היו הרבה הרוגים, הרבה נפגעים, ואנשים הרגישו שהם מוכרחים את התפילה. ראיתי שם תופעות קיצוניות של חזרה בתשובה.
אתה רואה היום משפחות אדירות שיש להן אמונה. אתה שומע על משה נפתלי, לוחם גולני שנהרג, ואתה מנסה להבין מהיכן נובעים הכוחות של האמא שמדברת ככה. זה הדגל שלנו. אלה המשפחות שצריכות להיות סמל ומופת לחיקוי והערכה. לא כואב להן פחות, אבל האמונה נותנת להן כוח להמשיך.
בתנ”ך אתה רואה שכדי לקפוץ לים סוף נחשון צריך למצוא בעצמו אמונה. יהושע כבש את יריחו לא במאבק פיזי אלא בהקפות, בכוח האמונה. יהודה המקבי בחר את לוחמיו בקרב אמאוס לפי הכוח הנפשי שלהם. זו הנקודה שאני רואה כחשובה ביותר.
דובדבני בוחר לסיים את דבריו בסיפור הבלתי ייאמן של אביו ושל האבן שהעניקה לו כוחות נפש אדירים במהלך המלחמה. עיניו אדומות: “לאחר עשרות שנים של היעדרות, יחידת אית”ן מצאה את אבא שלי בקבר חייל אלמוני בבית הקברות בנחלת יצחק. רצו להשאיר אותו בבית הקברות שם, ואני אמרתי שאני לא מוכן, שצריך להעביר את עצמותיו להר הרצל. ביקשתי מהרב גורן להתערב. הוא אמר: ‘יהודה צודק. נפתח את הקבר’. חמישים שנה בדיוק לאחר נפילתו בקרב לטרון, באותה שעה שבה הוא נהרג, קברנו אותו בהר הרצל, במקום שממנו אני יכול להשקיף אל חלקת החייל האלמוני. את האבן ההיא העברתי והנחתי על הקבר שלו”.
צילום: ארכיון צה