בן ערובה
בנובמבר 1942 כבשו הנאצים את תוניסיה ושלטו בה במשך חודשים אחדים. הם לא השקיעו את המאמצים שנדרשו לשילוח יהודים אל מותם באירופה, ורק כ־160 מיהודי תוניסיה נשלחו למחנות ריכוז. אך יהודים רבים נשלחו למחנות עבודה בתוניסיה, חויבו לענוד טלאי צהוב ואף אולצו לספק את צורכי הצבא הגרמני.
לאי ג׳רבה הגיעו הנאצים רק בינואר 1943, ובמשך שבועות אחדים לא פגעו ביהודים. בשבת פרשת תרומה תש״ג (13.2.1943) הגיעו שתי משאיות ובהן חיילים וקצינים גרמנים לבית הכנסת ׳ישיבת כהנים׳ שבחארה כבירה – השכונה הגדולה של היהודים בג׳רבה – וביקשו לקרוא לרב הראשי כלפון משה הכהן שעמד בתפילת מוסף של שבת. הם פנו אליו בתואנה שיהודי האי אותתו לבעלות הברית וסייעו להן להפציץ את הכוחות הגרמניים, והודיעו כי אם לא יקבלו תוך שלוש שעות חמישים קילוגרם זהב יפציצו את הרובע היהודי. הם לקחו את הרב כבן ערובה, ובמשך כל אותו זמן חגו מפציצים גרמניים מעל האי כדי להמחיש את האיום.
בעצם השבת שבה קוראים בתורה על איסוף תרומה להקמת המשכן נסע הרב בלוויית שני קצינים גרמנים ברחבי האי ואסף מהיהודים את הזהב שברשותם כדי לבטל את רוע הגזרה. התפילה הופסקה, וכל המתפללים הלכו לבתיהם ושבו עם כל מה שהיה להם בבית – כסף, זהב ותכשיטים – כל חסכונותיהם של רבים מבני הקהילה. הזהב נשקל, והתברר כי נאספו רק 43 קילוגרם. הגרמנים שחררו את הרב ונתנו לו ארכה להשיג את הזהב הדרוש עד ליום המחרת. בתפילת מנחה, שבה קראו בתורה מפרשת תצוה את הפסוק ״וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּּהָב״ (שמות כ״ח, ה׳), בירך הרב את ברכת הגומל. בלילה הוזעקו צורפים יהודים להתיך את הזהב ולערב בו נחושת כדי להגיע למשקל הנדרש. למחרת, עם התקרבות הצבא הבריטי, ברחו הגרמנים מג׳רבה ולא שבו עוד. כעבור שבוע כבשו הבריטים את האי. כששאלו את רבי כלפון אם לא פחד הוא השיב: ״אז נתייאשתי מחיי ומסרתי עצמי בשביל בני עמי ולא הרגשתי כלום״ (הרב כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳ א׳, עמ׳ 15).