אוסף ספריית הקונגרסהחזית המרשימה של מתחם ההגירה באליס איילנד שהסוותה את הבירוקרטיה העלובה שבפנים. תמונה משנת 1905
המהגרים שהגיעו למנהטן עברו בדיקות רפואיות ותשאול מקיף, ולעתים אף המתינו שבועות אחדים לפני שהורשו להיכנס לארצות הברית.
במאה השנים שבין 1824 ל-1924 היגרו כ-34 מיליון אירופים לארצות הברית, וביניהם כשלושה מיליון יהודים. במאה ה-19 המסע אל היבשת החדשה ארך חודשים אחדים. משפחות עשו את דרכן לערי הנמל באירופה ברגל, בעגלות וברכבות. נתינים רוסים נאלצו אף להבריח את הגבול, שכן עזיבת האימפריה הצארית הייתה בלתי חוקית. המהגרים ממזרח אירופה חצו את גרמניה לכיוון אחד מהנמלים שהלכו וגדלו על שפת האוקיאנוס האטלנטי, בדרך כלל נמל ברמן או נמל המבורג, ושם קנו כרטיסים לספינות והפליגו לצפון אמריקה או לדרומה. חציית האוקיאנוס ארכה בממוצע 21 יום.
בראשית המאה העשרים, עם שיפורן של רשת הרכבות ושל ספינות הקיטור, קוצר משך המסע לפחות מחודש, אולם תקנות הגירה מחמירות יותר העמידו בפני המהגרים מכשולים חדשים. עד 1887 התבצע תהליך הקליטה בארצות הברית בקסטל גרדן, מבצר בקצה האי של מנהטן. לאחר שוועדת חקירה המליצה שהתהליך יועבר לידי הממשל הפדרלי, נפתחה בינואר 1892 תחנת הגירה גדולה באליס איילנד – אי השוכן בתוך מפרץ ניו יורק סמוך למנהטן – ובה התבצע תהליך הקליטה של המהגרים שהגיעו במחלקות הזולות. באליס איילנד הם עברו בדיקה גופנית, ואם הרופאים מצאו סימנים למחלה מדבקת כלשהי או למוגבלות שכלית או גופנית, סומנה כתפו של המהגר בגיר לצורך בדיקה עתידית נוספת. אם הוא נכשל גם בבדיקה השנייה, ונציגי הממשלה חששו שיהיה לנטל על הקופה הציבורית, היו לעתים מגרשים אותו חזרה לאירופה.
המהגרים נדרשו גם לענות על שאלות אחדות באשר ליכולות הקריאה והכתיבה שלהם, ליעדם הסופי, לנכסיהם, לזהותם הפוליטית ולקרוביהם החיים בארצות הברית. כעשרים אחוז מהבאים בשערי אליס איילנד הוחזקו שם לצורך תשאול נוסף. במקרים קשים יכול היה התהליך להימשך למעלה משבועיים. בתקופה זו אוכלסו המהגרים הפוטנציאליים בתנאי דוחק וצפיפות קיצוניים, אם כי הוענקו להם מזון וטיפול רפואי.
.