רחוב 86
ב-1946 חזר אהרן פרנקל, חייל משוחרר, לביתו באפר ווסט סייד שבמנהטן. עם שובו גילה פרנקל שהוא כבר אינו חש בבית בשכונה היהודית האופנתית שבה גדל. “לשם מה חזרתי?”, שאל פרנקל במאמר שכתב ב’קומנטרי’, המגזין היהודי המוביל באותם ימים (Aaron M. Frankel, “Back to Eighty Sixth Street”, ‘Commentary’, Augost 1946).
המקום שאליו חזר פרנקל היה לא רק העיר היהודית ביותר בארצות הברית, אלא גם הקהילה המשגשגת ביותר בניו יורק. באמצע המאה העשרים היה רחוב 86 מרכזו של העולם היהודי של ניו יורק, “אומרים שזה הרחוב שבו יהודים מרגישים הכי בבית”, כתב פרנקל. רחוב 86 ושכונת אפר ווסט סייד שמסביבו היו מיקרוקוסמוס שייצג את מה שהיה לעיר ניו יורק בכללותה להציע ליהודיה: קצת מכל דבר.
מאוסף ספריית הקונגרסהיהודים בארצות הברית יצרו מודל חדש של יהדות המתאים יותר לחיים בתרבות האמריקנית. תפילה מיוחדת למען החיילים שבחזית ביום הפלישה לנורמנדי, 6.6.1944. הרב עומד לפני קהל המורכב מנשים. הגברים הכשירים היו בחזית
אולם פרנקל – כמו חיילים משוחררים רבים אחרים – חש באפר ווסט סייד מחנק ואווירה פרובינציאלית. לדבריו, “יהודי רחוב 86 עדיין מרגישים בגלות, חוששים ללא הרף שהם עדיין לא שייכים ולא מקובלים”. קבלתם הגוברת והולכת של היהודים ושל היהדות באמריקה בשנות הארבעים והחמישים המאוחרות והשתלבותם במדינה גרמו לחיילים משוחררים יהודים כמו פרנקל לחוש נבוכים מול הגבולות שכפו על עצמן המובלעות היהודיות. בהיותם בצבא הם גילו שאם הם לא עשו עניין מכך שהם מיוחדים או שונים, גם אף אחד אחר לא עשה מזה עניין. ההתנסות שחוו כשהתקבלו כ”חברים נורמלים בכוחות המזוינים האמריקנים” הובילה רבים מהם למסקנה שאין צורך בקיומם של חיים יהודיים במובלעות נפרדות בערים כמו ניו יורק. למעשה, היו שטענו שדווקא ההסתגרות מטפחת חוסר ביטחון. “הייתכן שהבעיה היהודית היא תוצאה של אורח החיים הצר שלנו לא פחות משהיא תוצאה של לחץ חיצוני?”, תהה פרנקל, שהיה מודאג מכך שבני דתו לא ממש עזבו את הגטו אלא “שינו ואותו וציפו אותו בזהב”.
מאוסף ספריית הקונגרסמהגרים מחדש. חיילים יהודים לחמו שנים ארוכות לצד בני ארצם הגוים במלחמת העולם השנייה. לאחר חזרתם לניו יורק הם ייסדו זרם דתי וחברתי שהתאים לתפיסת עולמם החדשה. לוחמים אמריקנים חוזרים הביתה
יהודים אמריקנים אחרים שביקרו בניו יורק התרשמו מן הסתם יותר מהאפשרויות הגלומות בה לחיים יהודיים, כפי שכתב פרנקל עצמו: “לעולם אינך צריך ללכת יותר מעשרה בלוקים, ובדרך כלל חמישה או שישה בלבד, כדי למצוא בית כנסת לפי נטיית לבך”. מצב זה הוא שהפך את ניו יורק ליעד ייחודי עבור יהודי ארצות הברית.
הולכת ומתפלגת
למרות שפרנקל חש שעירו היהודית היא קרתנית ומחניקה במופגן, האמת היא שעברו עליה תהליכי שינוי רבים ומורכבים. כשהגיעו פליטים יהודים מברזיל לניו יורק ב-1654 ביקש המושל פיטר סטויווסנט למנוע מהם את הכניסה לעיר. למרות שהממונים עליו בממשלת הולנד ביטלו את ניסיונותיו אלה, המושל עדיין יכול היה למנוע מהיהודים לבנות בית כנסת ולתבוע מהם להתפלל בדממה. רק במאה ה-18 קיבלו יהודי ניו יורק רשות לעבוד את א-לוהיהם בציבור ובנו את בית הכנסת הראשון – ‘שארית ישראל’.
בית הכנסת השני של ניו יורק – ‘בני ירושלים’ – נוסד ב-1825 ואז נוצרה הפרדה בין הקהילה האשכנזית לקהילה הספרדית. היה זה הראשון בשורה אינסופית של פילוגים בתוך הקהילה היהודית. ב-1829 התפלגה קהילת ‘אנשי חסד’ – כיום בית כנסת קונסרבטיבי גדול באפר ווסט סייד – מקהילת ‘בני ירושלים’. ב-1835 היו בניו יורק ארבעה בני כנסת, ב-1845 עשרה וב-1855 למעלה מעשרים. באמצע המאה ה-19 נעלמה לחלוטין השאיפה לשמור על אחדות, חברי קהילות נטו להביע חוסר שביעות רצון מקהילתם, והצורך למשוך חברים חדשים עודד את הקהילות לערוך התאמות בהתנהלותן הדתית. באותם ימים היגרו רעיונות רפורמיים לניו יורק יחד עם צעירים יהודים שהגיעו מגרמניה. הם ביקשו לשפר את הגינונים בבתי הכנסת וכך לזכות בכבוד רב יותר מצד השכנים הלא יהודים.
אוטונומיה קהילתית הפכה לנורמה החדשה עבור יהודי ניו יורק, והיהדות האמריקנית המונוליתית הוחלפה בעשרות בתי כנסת וסגנונות של יהדות. כיוון שבמצב זה לא היה אף בית כנסת שייצג את הקהילה היהודית של ניו יורק, נוסדו ארגונים בין קהילתיים שמטרתם הייתה להתעלות מעל להבדלים ונוצרה בעיר יהדות דמוקרטית ומגוונת.
בסוף המאה ה-19 חולקה ניו יורק הלא אורתודוקסית בין היהדות המסורתית – זו שתיקרא לימים קונסרבטיבית – לבין היהדות הרפורמית, אם כי מטה התנועה הרפורמית הועבר מסינסנטי לניו יורק רק ב-1950. המגוון הדתי של יהודי ניו יורק היה התשתית שאפשרה ליהודים לא רפורמים לייסד ב-1886 את בית המדרש לרבנים באמריקה (Jewish Theological Seminar, ובקיצור JTS). המונח ‘לא רפורמי’ מתאר נאמנה את התומכים המוקדמים של תנועה זו: הייתה להם זיקה למסורת אולם הם לא חשו כבולים אליה. הם ביקשו למנוע את ההתבוללות ולמשוך מהגרים יהודים מזרח אירופים שהקיצוניות של הרפורמה דחתה אותם. בהיותה יריבת הרפורמה נהנתה היהדות הקונסרבטיבית בשלב ראשון אפילו מגיבוים של האורתודוקסים. רק באמצע המאה העשרים ביקשו הקונסרבטיבים להשיל מעליהם את ההגדרה ‘לא רפורמים ולא אורתודוקסים’.
מנהיגים מוכשרים וכריזמטים עיצבו את דרכה של התנועה הקונסרבטיבית מאז ומעולם. סולומון שכטר, שגילם בדמותו את השילוב בין היהדות המזרח אירופית המסורתית לבין ההשכלה החילונית שאותה העריכו הקונסרבטיבים מאוד, ארגן מחדש את ה-JTS. הוא היה מוערך כל כך עד שגם מנהיגי קהילות רפורמיות התייצבו תמכו בסמינר שלו. בשנות השישים של המאה העשרים ניווט פרופ’ אברהם יהושע השל מה-JTS את התנועה הקונסרבטיבית לעבר מחוזות הצדק החברתי וכרת ברית עם תנועות שפעלו למען זכויות אזרח. שכטר והשל, שניהם מזוקנים, דמו מאוד ללמדנים מזרח אירופים מסורתיים, אולם היו מעורבים בענייני השעה ושיקפו את השילוב בין ישן וחדש שהיהדות הקונסרבטיבית החשיבה כל כך. היעדרו של מנהיג מסוג זה כיום עשוי להסביר מדוע צעירים ניו יורקים רבים כל כך עזבו את התנועה הקונסרבטיבית והעדיפו קהילתיות יהודית לא דתית. כשם שבראשית המאה העשרים המונח ‘לא רפורמי’ ביטא בוז כלפי היהדות המתבוללת של הרפורמים באמצע המאה ה-19, כך המונח ‘לא דתיים’ מבטא כיום את חוסר שביעות הרצון של הדור הצעיר מהפשרנות של הוריו.
צילום: APפרופ’ אברהם יהושע השל, מראשי הזרם הקונסרבטיבי בצעדה למען זכויות אדם עם המנהיג השחור מרטין לותר קינג
אורתודוקסיה עם כריזמה
ב-1915 ייסדה התנועה האורתודוקסית בית מדרש לרבנים משלה בניו יורק. העיתוי לא היה מקרי. באותם ימים עברה יהדות ארצות הברית שינוי דמוגרפי – מפיזור בכל המדינה עם קהילה גדולה בניו יורק למצב שבו רוב היהודים מתגוררים בצפון מזרח המדינה וכמעט מחציתם מתגוררים בניו יורק.
לאורך השנים רבנים אורתודוקסים מוכשרים וכריזמטים עיצבו גם הם את הגיוון היהודי של ניו יורק. בשנות השבעים רענן הרב שלמה קרליבך – ‘הרבי המרקד’ – את בית הכנסת של אביו באפר ווסט סייד בעזרת השילוב הייחודי שיצר בין חסידות, חום אישי ומוזיקה. בית הכנסת בכיכר לינקולן זכה גם הוא לרב דינמי במיוחד, הרב שלמה ריסקין, שתחת מנהיגותו הפכה הקהילה בסוף שנות השישים מקונסרבטיבית לאורתודוקסית והבטיחה את הצערתה של היהדות האורתודוקסית בניו יורק של שנות השבעים.
באדיבות פרויקט מורשת קרליבך carlebach.netהרב שלמה קרליבך, שיצר גישה חדשה וצעירה ביהדות האורתודוקסית
למרות שהקהילה היהודית באפר ווסט סייד ידועה בסצנת הרווקים והרווקות שלה היא מהווה מרכז ליהודים בני כל הגילאים. בתי הכנסת הלא אורתודוקסים בעיר מתמחים בפעילות חברתית, בשיעורי תורה ובסעודות שבת קהילתיות, ומשלימים עוגנים אלה במגוון רחב של אפשרויות חינוכיות ותרבותיות המעורר קנאה ויראת כבוד בקרב יהודים בכל רחבי ארצות הברית. ברוקלין, שהייתה מאז ומעולם המחוז האורתודוקסי ביותר בארצות הברית, זוכה גם היא לתחייה לא אורתודוקסית: רבי אנדי בכמן מפארק סלופ עומד בראש אחד מבתי הכנסת הפרוגרסיביים והליברליים של ברוקלין. אפילו בית הכנסת בני ירושלים שבווסט סייד, שהיה מעורב בפילוגים רבים לאורך שנות קיומו הארוכות, מוגדר כ’בלתי מזוהה’ בעשור האחרון – הגדרה חביבה ביותר על בני הדור שדתם כובתה על ידי הוריהם שוכני הפרברים.
נולדים בתוך בורשט
אולם מה שעשה את ניו יורק כל כך מיוחדת מנקודת מבט יהודית הוא היותה מקום שבו כל אחד יכול לחוש יהודי רק מעצם חייו בעיר בלי צורך להשתייך לקבוצה דתית כלשהי. במאמר שהתפרסם בעיתון היהודי ‘פורוורד’ ב-2010 משיב לינור אשכנזי על השאלה האם יהודי ניו יורק הם ‘יותר יהודים’:
בניו יורק יהודים ממש נולדים בתוך בורשט. הם שוחים מינקות באתניות שלם – מחנויות הבייגל דרך בורו פארק ועד לברודווי – עד כדי כך שהם אפילו אינם חשים בכך. בכל רגע הם נמצאים במרחק נסיעה קצרה בתחתית מהלואר איסט סייד של מנהטן, שער הכניסה של אבותינו לאמריקה (17.2.2010)
אכן, לניו יורק היסטוריה של תרבות יהודית חזקה. ניו יורק, ‘ישראל של אמריקה’, הפכה להיות המולדת היהודית בתוך ארצות הברית, עם ציוני דרך יהודיים היסטוריים משלה, כמו אליס איילנד, הלואר איסט סייד, פסל החירות וקוני איילנד המעלים בזיכרונם של יהודי ארצות הברית נוסטלגיה נטולת רגשות מעורבים.
אלא שעבור פרנקל, כמו עבור כותבים נוספים באמצע המאה העשרים, היהדות המוחצנת של ניו יורק איימה לדרדר את התוכן שלה. בניו יורק היהדות הייתה הכל, ולכן הייתה סכנה שהיא תהפוך ללא כלום. “היהודיות של רחוב 86 עשויה לומר כל דבר – מדתיות חזקה ועד לתמיכה במניעת השמצה בלבד, היא עשויה להיות רעיון פוליטי או אתי, או שהיא עשויה שלא לומר שום דבר”. לדברי פרנקל, אפילו היהדות הרקונסטרוקטיבית של מרדכי קפלן – זרם שנולד וצמח באפר ווסט סייד ונראה בראשיתו כמבשר תקווה שיש ליהדות סיכוי לשרוד באמריקה המודרנית – “נראה … עתה כמבוסס יותר מדי על הנחות היסוד של הגטו”.
מתעצבת מחדש
רחוב 86 היה המקום שבו פתח לראשונה רבי מרדכי קפלן, מגדולי התאולוגים שקמו באמריקה במאה העשרים, חנות במרכז היהודי האורתודוקסי (ה-JC) וראה בה מקום “שיקרב בין היהודים … למטרות חברתיות, תרבותיות ויצירתיות בנוסף לעבודת הבורא”. רעיונותיו נתפסו רדיקליים מדי עבור המרכז האורתודוקסי, והוא עבר ב-1921 למורד הרחוב וייסד את הקהילה הרקונסטרוקטיבית ליהדות מתקדמת (SAJ). ג’ודית’, בתו של קפלן, הייתה הראשונה שחגגה במקום בת מצווה ב-1922.
רוב היהודים בארצות הברית מזדהה כיום אידאולוגית עם התנועה הרקונסטרוקטיבית שהייתה בעבר תנועת שוליים. תפיסתה את היהדות כתרבות מתפתחת חסרת ממדים על טבעיים שאינה כבולה להלכה והדגש שהיא שמה על חשיבותם של ערכי השוויון ביהדות הפכו למיינסטרים היהודי הלא אורתודוקסי.
עבור קפלן, שנולד למשפחה אורתודוקסית ולימד בסמינר התאולוגי של התנועה הקונסרבטיבית, הרקונסטרוקטיביזם ייצג את המרכיב היהודי “המשותף לכל היהודים”. למרות שהפילוסופיה שלו יצרה לבסוף תנועה משל עצמה, הרעיון המקורי של קפלן – לייסד זרם שיאחד את כל קצות הקשת היהודית – נבע משאיפה לאחדות בין הזרמים השונים שנראתה אפשרית בעשורים הראשונים של המאה העשרים בניו יורק. ב-1945, כאשר קבוצה של רבנים אורתודוקסים שרפה בפומבי סידורים שפרסם קפלן ונידתה אותו, הוא הבין מן הסתם שאחדות כזו אינה סבירה עוד.
החיים בפרברים לאחר המלחמה – ולא החיים בשכונות היהודיות הוותיקות – הם שעוררו אצל צעירים יהודים כמו אהרן פרנקל תחושה רעננה, קוסמופוליטית והרפתקנית שמוליכה לחיי דת מודרניים. בשעה שחסידים ויהודים אורתודוקסים אחרים נטו יותר להישאר בעיר, יהודים רפורמים וקונסרבטיבים האמינו שהפרברים ישמשו מצע בריא יותר לצמיחת הקהילות שלהם. לשכונות היהודיות בתוך העיר היה מבחינתם ניחוח טחוב ומעופש שהזכיר את הדירות שבהן חיו הסבים שלהם. לכן לא מפתיע שכאשר פרנקל שב לאפר ווסט סייד הוא סיפר על “שקיעה של הלב ודיכוי של הרוח בשעה שהאופק נהיה לפתע צר והעולם כה חמים ושקוע בעצמו”.
צילום: APכ-35% מכלל יהודי ארצות הברית משתייכים כיום לתנועה הרפורמית. הגידול המשמעותי של התנועה נובע בין השאר מהגישה הליברלית שרבים מיהודי ארצות הברית דוגלים בה. הרבות הרפורמיות הן דוגמה קלסית לפתיחות זו
פרנקל כתב על הפסיכולוגיה הבתר מלחמתית של יהודי מנהטן בני המעמד הבינוני. עבורו להיות יהודי בניו יורק משמעו היה “לסבול מחוסר ביטחון פנימי אוניברסלי וקטלני ומרצון נואש לכבוד עצמי. במקרים אחדים, תחת השפעתם של אירועים מסוימים, מצב זה התדרדר לפניקה”. מנקודת מבטנו כיום קשה להבין כיצד סמוך כל כך לשואה יכול היה פרנקל להיות כה חסר אמפתיה לתשוקה היהודית לביטחון, אולם בעיניו, ובעיני אחרים כדוגמתו, שיקפה הקהילה היהודית של ניו יורק תחושה של חוסר ביטחון.
גוונים של שחור
מה שהיה בעבר בלתי מושך בעליל הפך מושא לתשוקה. האפר ווסט סייד וברוקלין הופכים כיום יותר ויותר פופולריים בקרב היהודים שמעוניינים לגור בהם ולהחיות בהם את דתם. חצי מאה לאחר שפרנקל שב הביתה ותיעד את תחושותיו באשר לאפר ווסט סייד הפכה ברוקלין, כדברי הסוציולוג אגון מאייר, מפרבר לשטעטל, בעיקר השכונות בורו פארק וויליאמסבורג. אמנם עלויות הנדל”ן הגבוהות בניו יורק דוחפות יהודים לא מעטים, ובעיקר את המשפחות האורתודוקסיות הגדולות, לבדוק מה יש לקהילות אורתודוקסיות באזורים אחרים של ארצות הברית להציע, אך עדיין בורו פארק ידועה כאחת השכונות האורתודוקסיות ביותר בעולם, ונדמה שמגמה זו רק מעצימה עם השנים. יותר ויותר מסעדות, חנויות ובתי מלון מותאמים לצורכי הקהילה האורתודוקסית. גם הקהילה האורתודוקסית של ניו יורק עצמה מגוונת ומפולגת, והדבר ניכר במיוחד בהתייחסות לזרמים יהודיים אחרים ולתרבות האמריקנית הכללית. בכינוס שערכו ב-2012 יהודים אולטרה אורתודוקסים בנושא הסיכונים הגלומים ברשת האינטרנט מילאו את אצטדיון הבייסבול של ניו יורק עשרות אלפי גברים, ים של חליפות שחורות וחולצות לבנות. מיכאל גרינבוים דיווח על הכינוס ב’ניו יורק טיימס’:
ההתאספות יצרה תחושה של פגישת מחזור משפחתית ענקית, אולם הערתו של אחד המשתתפים חשפה את טבעה המפולג של היהדות האורתודוקסית בניו יורק. “זה עשוי להיראות כמו קהילה משום שאנחנו כולנו נראים אותו דבר”, הוא אמר, “אולם כמעט שאיני מכיר כאן איש” (20.5.2012).
האורתודוקסים בניו יורק מיוצגים על ידי ארגונים רבים ושונים. איחוד הקהילות האורתודוקסיות באמריקה, המוכר כ-OU, והמועצה הרבנית של אמריקה מייצגים את האורתודוקסיה המודרנית; אגודת ישראל היא הארגון העיקרי של היהדות החרדית והאולטרה אורתודוקסית; וחסידות חב”ד היא ענף של היהדות החסידית המוכר היטב לכלל יהודי ארצות הברית בזכות מאמצי הקירוב הנמרצים שלה הנערכים בעיקר בקמפוסים של האוניברסיטאות והקולג’ים. בנוסף לחב”ד יש בניו יורק מגוון של קבוצות חסידיות בגדלים שונים ובהן סקווירא, בובוב, סאטמר וויז’ניץ. ברוקלין אכן מחזקת את התחושה שניו יורק נעשית יותר ויותר אורתודוקסית. הקפת אפר ווסט סייד בעירוב ב-1994 היא ראיה נוספת לנוכחות הדתית הגוברת בשכונה.
היבט נוסף שייחודי ליהודי ניו יורק הוא סצנת הדייטים המפורסמת שלה. אחוז הרווקים והרווקות בעיר נותר נמוך בהשוואה לארצות הברית כולה. אפילו בשנות העשרים והשלושים, שהיו חילוניות יחסית, יהודי ניו יורק חיו, התחנכו ועבדו – ולכן גם נפגשו והתחתנו – בעיקר עם יהודים אחרים. אמנם במקרים רבים לא מוטיבציה דתית מנעה מצעירים יהודים ליצור קשרים חברתיים עם לא יהודים אלא דווקא האנטישמיות, ובכל זאת הייתה בניו יורק אוכלוסייה יהודית גדולה דיה שאפשרה לצעירים בחירה מספקת שלא התאפשרה בקהילות קטנות יותר. מצב זה גם הביא למעבר של צעירים יהודים מאזורים אחרים בארצות הברית לניו יורק לאחר לימודיהם בקולג’, מתוך הנחה שזה המקום שבו יוכלו למצוא אהבה יהודית.