דמות במחלוקת
בין קראוס לקסטנרכשם שדמותו של משה קראוס הייתה שנויה במחלוקת, כך גם הספר שבא לתאר את פעולותיו ומלחמותיו שנוי במחלוקת. לא במקרה נאלצה אילה נדיבי לחכות שנים ארוכות עד שחיבורה זכה בהכרה אקדמית כעבודת דוקטור, שכן מדובר בחיבור שרב בו הפולמוס. אולם כיוון שהנושא המרכזי בספר הוא השתקת קראוס על ידי הממסד של מפא”י, מן הדין לפרסם עובדות אלה גם אם דרך הצגת הדברים לא נראית לכולם. מעשיו של קראוס ראויים לפרסום, ונדיבי צודקת שיש להילחם נגד השתקתם.
איש המזרחי
משה קראוס נולד ב-1908 במזולדני שבצפון הונגריה. בצעירותו למד בישיבה של הרב שמואל אוסטרליץ במישקולץ, וכבר אז התגלתה נטייתו לציונות והוא ייסד חוג של דוברי עברית. ב-1929 היה בין מייסדי הסניף של צעירי המזרחי במישקולץ, ואף הקים במקום את ההכשרה החקלאית הראשונה. בתחילת שנות השלושים נבחר לחבר הוועד הפועל של נוער המזרחי וב-1932 התמנה למזכיר כללי של התנועה.
משה קראוסב-1939 התקיימו בחירות לקונגרס הציוני ה-21. התנועה הציונית בהונגריה הייתה קטנה וחלשה, ובמערך הכוחות בין המפלגות השונות ערב הקונגרס זכתה תנועת המזרחי ל-43% מהקולות, השומר הצעיר ל-27% ותנועת האיחוד (מפא”י) ל-13% מהקולות בלבד. קראוס, איש המזרחי, התמנה למנהל המשרד הארצישראלי שעסק במשך כל תקופת המלחמה בהשגת אישורי עלייה לארץ ישראל עבור יהודים מהונגריה.
ספרה של נדיבי מתאר בפירוט את הרקע למכלול האירועים שנקשרו בפעולות ההצלה של יהודי הונגריה. הוא מתרכז בתפקידם של המשרד הארצישראלי בבודפשט ושל קראוס בהצלת פליטים וביצירת תשתית חוקית ופוליטית להצלה. המשרד היה היחיד מסוגו באירופה הכבושה שפעל במשך כל התקופה. קראוס קשר קשרים עם מנהיגי השלטון ההונגרי ועם דיפלומטים ממדינות אחרות, ובעיקר עם קרל לוץ, קונסול שוויץ בבודפשט.
עד 1943 היה המשרד הארצישראלי המוסד הציוני החשוב והמרכזי ביותר שעסק בהצלת יהודים מציפורני הנאצים, והשפעתו חרגה בהרבה מתחומי ההשפעה של התנועה הציונית הקטנה בהונגריה. במהלך עבודתו עסק המשרד בהצלה עקיפה של פליטים מסלובקיה ומפולין, וסייע ביישובם ובמציאת עבודה חוקית ובלתי חוקית עבורם. קראוס הילך על חבל דק ונשמר שלא לחצות קווים אדומים. מדיניות זו אפשרה לו להמשיך בפעילותו.
ב-1941 פעל ישראל קסטנר, עיתונאי וחבר תנועת העבודה, להקמת גוף המורכב מיהודים ליברלים וסוציאל דמוקרטים שיעזור לפליטים היהודים שהחלו להגיע להונגריה. ב-1943 קיבל הגוף את השם ‘ועדת העזרה וההצלה בבודפשט’, ואוטו קומוי מונה לעמוד בראשו. קסטנר מונה לסגנו של קומוי ולמנהיג הוועדה בפועל. הוועדה החדשה נוסדה על ידי ‘ועד ההצלה המאוחד של הסוכנות היהודית’ – מוסד פוליטי של מפא”י – וזכתה לתמיכה כספית וארגונית של מפא”י. נציגי התנועות האחרות, שלא שותפו בעבודתה של הוועדה, חששו מפוליטיזציה של ההצלה אשר תגרום לכך שאנשי שלומם וחברי מפלגתם של חברי הוועדה יזכו להעדפה ולקידום ברשימת הזכאים להיכנס לישראל.
ועד ההצלה באיסטנבול, שזכה לגיבוי פוליטי של הממסד בארץ ישראל, הוא שקבע את טיב היחסים בינו לבין המשרד הארצישראלי בבודפשט. מאיסטנבול נשלחו ההוראות והכסף להונגריה, ועל כן זכתה ועדת העזרה וההצלה בבודפשט למעמד מוביל בהצלת יהודים. הכסף העניק לה את יוקרתה ואת כוחה הפוליטי. ישראל קסטנר וחברי מפא”י דרשו למנות לראשות הוועד הארצישראלי מנהל אחר במקום קראוס, איש המזרחי. במשפט קסטנר שנערך בשנים 1954-1955 טען היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן כי ניסיון ההדחה לא היה עניין פוליטי מפלגתי אלא נעשה בשל תפקודו הלקוי של קראוס אשר השתמש בכסף לצרכים פרטיים והכשיל הפצה של תעודות מזויפות לחלוצים. עוד טען כהן כי קראוס מסר למשטרה ההונגרית רשימה של בעלי תעודות מזויפות וכי קראוס הפקיר את חנה סנש וסירב להיפגש עם אמה קטרינה.
קראוס דחה האשמות אלה ונדיבי מצדדת בעמדתו. במחקרה היא מפרטת את המחלוקות השונות שנתגלעו בקרב התנועות הציוניות באשר לקבלת כספים מאיסטנבול. מאחר שמפא”י הייתה התנועה הפוליטית הגדולה בארץ ישראל, היא דרשה להעניק למפא”י מעמד בכורה גם בהונגריה, על אף שבהונגריה היא הייתה התנועה הקטנה ביותר. זה הרקע למחלוקת הגדולה בין קסטנר וועדת העזרה וההצלה בבודפשט לבין קראוס והמשרד הארצישראלי. קסטנר קיבל כסף רב מאיסטנבול וחילק אותו למי שרצה, מעשה שהרגיז את מנהיגיהן של התנועות הציוניות האחרות, ובכללם קראוס.
מחלוקת עקרונית
ב-19 במרץ 1944 כבשו הנאצים את בעלת בריתם הונגריה, העמידו אותה תחת שלטונם הישיר ושלחו את אדולף אייכמן לבודפשט. שלושה ימים קודם לכן קיבל המשרד הארצישראלי בבודפשט הודעה שלפיה עומדים לרשותו 600 רישיונות עלייה. הגרמנים, שהסכימו לאפשר את מימוש הרישיונות, דרשו להציג את העלייה כגירוש כדי שלא ייתפסו כמצילי יהודים. ב-15 במאי 1944 החלו הנאצים בגירוש יהודים מערי השדה שבהונגריה למחנות ההשמדה בפולין. באותם ימים הושמדו כ-12 אלף מיהודי הונגריה מדי יום.
ישראל קסטנר בעת המשפטלכל הנוגעים בדבר היה ברור שהפעולות להצלת יהודי הונגריה נעשו דחופות מאי פעם, אולם קסטנר וקראוס – האחראים העיקריים לפעולות אלה – היו חלוקים באשר לדרך הפעולה הרצויה. בעוד שקסטנר סבר כי באמצעות שיתוף פעולה עם הגרמנים, ואייכמן בראשם, אפשר יהיה להציל אלפי יהודים, קראוס התנגד לשיתוף פעולה כזה בטענה שהגרמנים מרמים את קסטנר ומוליכים אותו שולל. קראוס דגל בשיתוף פעולה עם ההונגרים. הוא הצליח לנהל משא ומתן עם ראשי המדינה ההונגרית ודרכם זכה להכרה במאמצי ההצלה שלו. סיפור הצלתו של הרבי מבעלז מבליט את כוחו הרב של קראוס בקרב הפקידות ההונגרית. עם זאת, הדרך שבה מתארת נדיבי את המשא ומתן שקיים קסטנר מול אייכמן, והאופן שבו היא מטיחה האשמות בקסטנר, נראים חד צדדיים מדי.
נדיבי סבורה כי הקריאה להדחתו של קראוס מקורה במישור הפסיכולוגי. אנשי מפא”י הבינו כי דרכו של קסטנר הייתה רוויה בבעיות מוסריות וכי התנהלותו הייתה כושלת ולא הניבה פֵּרות. קראוס, שהבין את הכישלון של קסטנר, יצא נגדו ויזם אפיק חדש שהניב הצלה רחבת היקף. קראוס יצא גם נגד הנהגת היישוב בארץ ישראל בטענה כי זו הגבילה את קשריה לקסטנר בלבד ולא נענתה לקריאה לפרסם בעולם את האמת על ההשמדה באושויץ, השמדה שקראוס וקסטנר ידעו עליה כבר ב-1943.
באדיבות ארכיון לוחמי הגטאות‘בית הזכוכית’ בבודפשט
צדק היסטורי
ב-1945, לאחר סיום המלחמה, פוטר קראוס מתפקידו כמנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט בטענה שהשתמש בתעודות עלייה שהיו מיועדות לחברי תנועות ציוניות אחרות. ההאשמות בוטלו לבסוף, אך עליית כוחהּ של מפא”י דחקה את קראוס אל מחוץ למשרד בבודפשט. נדיבי מתמרמרת על כך שהתלונות נגד קראוס לא נחקרו למרות דרישת המזרחי להקים ועדת חקירה. גם הקונגרס הציוני ה-22 שהתקיים ב-1946 לא דן בהאשמות ההדדיות של קראוס וקסטנר, ועל כן גרם מפח נפש לקראוס. ארבעה פורומים שונים הוקמו כדי לחקור את תלונותיו, אך אף אחד לא דן לעומק בהאשמותיו. ההתעלמות מקראוס בלטה במיוחד באירוע שבו חלק הקונגרס הציוני שבחים לקרל לוץ. קראוס לא קיבל כל הכרה מהממסד הציוני בחשיבות מפעל ההצלה שלו באותו אירוע, על אף שלוץ הזכיר את קראוס ואת עזרתו.
עורך הדין שמואל תמיר במשפט קסטנרנדיבי נעזרת במשפט קסטנר כדי להוכיח את טענותיה. היא מביאה את עמדתם של עו”ד שמואל תמיר ושל השופט בנימין הלוי שפסק במשפט כי “קסטנר מכר את נפשו לשטן”, ומזכירה גם את מערכת הלחצים שהפעילו על העדים כדי שלא יעידו. השופט הלוי קבע כי קסטנר לא השתתף בכל פעילות ההצלה שיזם קראוס – זו שהובילה להצלתם של עשרות אלפי היהודים – ואף ניסה להכשיל את קראוס. הלוי הוסיף כי עדותו של קסטנר נמצאה כוזבת מעיקרה. נדיבי הסתמכה על מסקנותיהם של תמיר ושל השופט הלוי אשר תמכו בקראוס וביקרו את קסטנר. בערעור בפני בית המשפט העליון יצא קסטנר זכאי, אך הוא נרצח לפני פרסום פסק הדין. עם מתן פסק הדין בערעור נסתם הגולל על הדיון בפעולותיו של קראוס להצלתם של יהודי בודפשט.
נדיבי סבורה כי גם בפרספקטיבה של שישים שנה הנושא עדיין רלוונטי וחשוב:
למיטב הידיעה, לא נמצאה ראיה שיש בה כדי לערער מיסודן את העובדות ההיסטוריות כפי שנחשפו והתבררו במהלך המשפט. ההפך הוא הנכון. הארכיונים שנפתחו וממצאים אחרים שהתגלו מחזקים חזק היטב טיעונים מרכזיים ומוסיפים טיעונים נוספים על אלו שהוצגו במשפט (עמ’ 361-362).
נדיבי מגִנה על השופט הלוי ומגנה את השופט אגרנט שישב בראש ההרכב של בית המשפט העליון שדן בערעור.
ההשתקה של קראוס נמשכה גם לאחר משפט קסטנר, והוא לא זומן להעיד במשפט אייכמן, לטענת נדיבי המידע על קראוס בארכיונים רבים הוא מקוטע וחלקי. אפילו ביד ושם הוא כמעט לא מוזכר וגם ספרי מחקר ממעטים לציין את שמו. נדיבי מתלוננת על העובדה שבמסגרת מפעל ההשתקה היא אינה מוזמנת להרצות באמצעי התקשורת ולספר את הסיפור הדרמטי של מפעל ההצלה שיזם קראוס וטוענת כי הממסד מעלים את זכרו. כבר שנים רבות שתנועת מפא”י אינה שולטת בישראל, אולם נראה כי ממשיכי דרכה מצליחים עדיין להעלים את מפעלו של קראוס ואת המקורות הקשורים בכך, ועל כן יש חשיבות לפרסום ספרה של איילה נדיבי גם אם יש מקום לטענות המסתייגים ממנו.