עכשיו זה השואה?

עטיפת הספר

–

גטו ורשה – הסוף: אפריל 1942 – יוני 1943

חוי דרייפוס (בן-ששון), יד ושם, תשע”ח, 567 עמ’

לדמיין את ההווה של העבר

הצפייה בסרטו של רומן פולנסקי ‘הפסנתרן’ עלולה לעורר בצופה תמיהה. הסרט מתאר את קורותיו של הפסנתרן היהודי ולדיסלב שפילמן בזמן הכיבוש הנאצי בוורשה, ורואים בו כי בעת ששפילמן שהה בגטו הוא שימש פסנתרן בבית קפה שפעל בו. לצופים נדמה כי סצנה כזו אינה מתיישבת עם הידוע לנו על החיים בגטו והיא מעוררת לא מעט שאלות. הייתכן כי היו בגטו בתי קפה ומסעדות שהגישו ליהודים מזון משובח כאשר בעבר לדלת גוועו אלפים ברעב?

למרבה הפלא התשובה לשאלה זו היא חיובית. אותנו זה מפתיע, אך עבור יושבי הגטו זו הייתה המציאות. בעוד שאנחנו רואים את הגטו כחלק מסיפור השואה, הרי שעבור תושביו החיים בגטו היו רצף התמודדויות עם קשיי היומיום במציאות החדשה, מעין הווה מתמשך שהחל עם סגירת שערי הגטו בנובמבר 1940 והסתיים באופן סופי במאי 1943 עם דיכוי המרד והחרבת בתי הגטו. רוב היהודים שחיו בגטו ורשה, ובאירופה הנאצית כולה, לא היו ערים למשמעות ההיסטורית חסרת התקדים שבה חיו. עבורם מסגרת הזמן של החיים בגטו ורשה לא נתפסה כפי שהיא נתפסת בתודעתנו היום, לאחר שנודע ההקשר הרחב של המאורעות. הם לא ידעו שהם מצויים בשואה.

המבקש להבין כיצד תיתכן המציאות המתמיהה העולה מהסרט יצטרך להעמיק את ידיעותיו על אופי החיים בגטו ורשה. לשם כך אפשר להיעזר בעדויות בעל פה ובכתב שהותירו קרבנות וניצולים ובמחקרים אקדמיים שנעשו מאז. יומנו של חיים אהרן קפלן ‘מגילת יסורין’ והחומר המצוי בארכיון ‘עונג שבת’ שיזם ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הם שני מקורות תיעודיים בולטים, וספרה החשוב של פרופ’ חוי דרייפוס ‘גטו ורשה – הסוף’ הוא תוצאה של מחקר אקדמי שנעשה לאחרונה. דרייפוס היא היסטוריונית העוסקת בשואה, ולצד היותה מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב היא משמשת גם כראש המרכז לחקר השואה בפולין במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם. הספר מציע לקורא סקירה מקיפה על חייהם של היהודים בגטו ורשה תחת שלטונם האכזרי של הנאצים מאז שפרצה מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, אך מתמקד, כפי שניתן להבין משמו, בפרק הזמן אשר החל עם הגירוש הגדול באוגוסט 1942 והסתיים עם דיכוי המרד במאי 1943. בפרק האחרון אף מוקדשים עמודים אחדים לתיאור הגטו לאחר חיסולו. אולם למרות שדרייפוס מתרכזת בסופו של הגטו, היא מציעה לקוראים שינוי תודעתי באשר לתקופה כולה. בתודעה הציבורית משמש גטו ורשה במידה רבה חוליה בדרך אל הרצח השיטתי במחנות ההשמדה, והספר מנסה לשנות תפיסה פשטנית זו ולבחון את הגטו כיחידה היסטורית העומדת בזכות עצמה, יחידת חיים של מי שלא ידעו מה יהיה סופם.

גטו ורשה, מבט מבחוץ. צילום: Amthor, PK, הארכיון הפדרלי הגרמני

חוק מחוץ לחוק

לשם השגת מטרה זו משתמשת דרייפוס בפריזמה מיקרו היסטורית שעיקרה חדירה לעומקו של מארג החיים בגטו. היא משרטטת את החיים בגטו באמצעות בחינה מפורטת של דפוסי החיים שאפיינו את שגרת הקיום של היהודים. נראה כי היא ערה למתח המלווה את הקוראים המצפים לתיאור מוראות השואה ונתקלים בפער בין הדימוי שלהם לבין תודעתם של אלה שחיו במציאות בגטו. גטו ורשה מוכר בעיקר מהסמלים שנחרתו בתודעה, ובהם תמונתו האיקונית של הנער המרים את ידיו ותמונת המתים ברעב המוטלים ברחובות. עבור דרייפוס תודעה זו היא נקודת הפתיחה, אך היא טעונה בירור והעמקה הנעשים באמצעות אפיון מדוקדק יותר של החיים בגטו:

חייהם של היהודים בגטו ורשה התנהלו במעין דואליות תמידית בין החוקי ובין הלא חוקי ובין הגלוי לנסתר. צווי הגרמנים, לו נשמרו בדקדקנות, לא היו מאפשרים קיום ממשי של חיים בגטו, לא מבחינת הקצבת המזון ולא מבחינת הענישה הדרקונית. כל יהודי הגטו, בהכרח, הפרו מדי יום ביומו עשרות צווים ואיסורים של הגרמנים, ובהם הגבלות תנועה, איסור המסחר בשוק השחור, איסורים על קיום חיי תרבות וחברה ועוד (עמ’ 46).

בדבריה מסתתרת תובנה עמוקה המבהירה את תכלית קיומו של הגטו מנקודת ראותם של הנאצים:

בעל כורחם היו אפוא כלל יהודי הגטו עבריינים מועדים בעולם החוקים הגרמני שנכפה עליהם (שם).

בעיני הנאצים עצם קיומם של היהודים היה עברה על החוק, וראייה זו מסבירה את הרקע הרעיוני שהנחה אותם בבואם לעצב את הגטו כמעין כלא, מסגרת קיום קיצונית וחריגה שנועדה ליהודים. הנאצים הניחו כי היהודים אינם ראויים ליחס השמור לבני אדם, כמו עקביות משפטית ומוסרית, לכן ניתן להשית עליהם גזרות ופקודות שרירותיות וסותרות, ובה בעת לצפות כי הם יצייתו להן.

צילום: פרנץ קונרד, הארכיון הפדרלי הגרמני

האם אפשר לראות את הגטו בלי להתייחס לתפיסתנו את השואה? תמונת הילד המרים את ידיו לאחר כניעת הגטו

השוואת הגטו לבית כלא, ותחושתם של היהודים כי עצם היותם יהודים הוא פשע, עולות גם מהדברים שכתב חיים אהרן קפלן ביומנו, המשקפים את הלך הרוח ששרר בקרב יהודי ורשה יומיים אחרי שהתבשרו על סגירת הגטו. ב-19 בנובמבר 1940 כתב קפלן:

אם נאמר שחשכה עלינו השמש בצהריים – אין זו מליצה. גטו סגור אינו אלא בית כלא לפושעים. יחדל כל משא ומתן, בין מסחרי בין ידידותי עם העולם החיצון. נתנוון ונרקב בתוך הרחובות הצרים והקרפיפים העקומים שהמונים לרבבות שטים בהם אנה ואנה מבולים ומלאי ייאוש. אלפי שדודים וירודים מנכסיהם ומעסקיהם באין מקום מחסה ומקלט. הרי באמת אין זה גטו אלא מחנה ריכוז לבני בליעל … הרי כאן אתה צפוי לעוני ומחסור, ומזונותיך יהיו לך קשים יותר מקריעת ים סוף. החילונו להתבייש איש בפני רעהו. מה זאת עשה לנו א-לוהים (חיים אהרן קפלן, ‘מגילת יסורין – יומן גיטו ורשה’, עמ’ 394).

כפי שמתארת גם דרייפוס, כל מהלך החיים בגטו התנהל מתוך ניסיון ליצור חוקיות וסדר במערכת החוקים האבסורדית שנכפתה עליהם. הם התמודדו עם אתגרים חיצוניים כמו צפיפות, רעב, מחלות ושכול, ועם האכזריות שאפיינה את דפוסי הפעולה של השלטון הנאצי. בנוסף ניצבו בפניהם גם אתגרים פנימיים כמו פרימת הרקמה החברתית, היחס למשתפי פעולה והתרופפות מוסרית. כל אלה מתוארים בספר בפירוט ובאריכות, ועל אף ניסיונה הכן של המחברת להימנע ככל האפשר מתיאור מעשים אכזריים ומהצגת תצלומים מעוררי פלצות, עדיין מדובר בספר קשה לעיכול. למרות טון הכתיבה המאופק הזוועה שחוו יהודי ורשה זועקת מבין המלים.

מרד או מנוסה

מאז שהחלו להנציח את השואה בישראל באופן ממסדי ועד אמצע שנות השישים תפס סיפור המרד בגטו ורשה מקום מרכזי. כבר ב-1945 התכנסו יהודים תושבי ורשה ב-19 באפריל, יום השנה לפרוץ המרד, לטקס גילוי מצבת הזיכרון שהוקמה על חורבות הבונקר שבו התבצרו ונהרגו אנשי הארגון היהודי הלוחם ברחוב מילא 18. בשנים הבאות יובא יום הזיכרון למרד לארץ על ידי חוגי השמאל הסוציאליסטי הציוני, וטקסים נערכו ביום זה מדי שנה ברחבי הארץ.

במשך קרוב לשני עשורים, מאז היוודע בארץ דבר המרד בגטו ורשה ועד לחתימתו של משפט אייכמן עם תלייתו ביוני 1962, נבנתה התודעה המרכזית של השואה בארץ סביב המרד. רצח העם שבוצע ביהודי אירופה על ידי הנאצים, ובסיוע משתפי פעולה מקרב האוכלוסייה המקומית, נדחק כמעט לגמרי לטובת הדגשתה של גבורת המורדים.

מחקרים רבים עסקו במרד גטו ורשה באריכות, ובראשם ספרו של ההיסטוריון המנוח ישראל גוטמן, בעצמו אחד המורדים, ‘יהודי וארשה 1939-1943: גיטו, מחתרת, מרד’, ששמו מלמד על הנרטיב המרכזי שביקש להציג. גם ספרה של דרייפוס מעמיד את המרד במוקד העיון, על אף שהוא מקדיש תיאור נרחב מאוד גם לחיים בגטו לפני המרד.

צילום: פרנץ קונרד, הארכיון הפדרלי הגרמני

בגטו התקיימו גם חיי יומיום. יהודי יוצא ממחבואו אחרי נפילת הגטו

העיסוק בגטו ורשה התמקד תמיד בהתייחסות אליו כמרחב שבו בוצע המרד, ונראה כי על אף העיסוק היסטורי הנרחב בחיי היומיום בגטו בספרה של דרייפוס, גם היא לא הצליחה להשתחרר מההקשר של המרד, כפי שהיא כותבת בהקדמה:

לא רק שבפרוץ המרד חיו בגטו עשרות אלפי יהודים שלא השתייכו לכוחות הלוחמים, יהודים אלו אף היו נדבך חשוב במרד. היעדר העיסוק בחייהם של אותם יהודים לא לוחמים, בתובנותיהם ובמעשיהם, לא רק גורע מההקשר ההיסטורי הנחוץ להבנת המרד, אלא פוגע פגיעה של ממש בהבנת אירועי המרד עצמו ובזיכרונם (עמ’ 25).

ניסוחו הסבוך משהו של המשפט הפותח את הפסקה זקוק להתרה. חשוב לדרייפוס להבהיר כי היו עשרות אלפי יהודים שלא נטלו חלק במרד וכי היא מבקשת להביא את סיפורם, אך גם היא כותבת עליהם מתוך נקודת המבט של המרד, ועל כן טוענת שהמרד נשען באופן כלשהו גם על ההתבצרות של היהודים שנותרו בגטו שלא היו חברים בתנועות המחתרת, אלא שלא ברור אם מדובר בהתבצרות או באנשים שפשוט הסתתרו כדי להימלט מהמוות הצפוי להם. היא אמנם מציינת את ההבדל בין מהלך הדברים בגטו ורשה למה שקרה בגטאות אחרים כמו ביאלסטוק, בנדין וקרקוב, אך יש להרחיב השוואה זו לכל מקום שבו בוצעה אקציה שתכליתה הייתה ידועה ליהודים. בוורשה אמנם ניתן לשרטט מהלך ייחודי שעיקרו ניסיונות להימלט מפני גירוש למוות באמצעות הסתתרות במחפורות ובבונקרים, אך עדיין קשה להסיק באופן חד משמעי כי מדובר בתודעת התנגדות ומרד ולא ברצון הטבעי לחיות.

בסיכומו של דבר הספר ‘גטו ורשה – הסוף’ מומלץ ביותר לכל מי שמבקש להרחיב את ידיעותיו באשר לגורלם של יהודי ורשה בזמן השואה. הספר פורס בפני היסטוריונים ובפני קוראים סקרנים מחקר מעמיק ושיטתי המשרטט תמונה מדויקת יותר של קורות העתים בגטו. שפע המקורות וניתוחם – שניכר כי נעשה ביד מנוסה, בוטחת ומכבדת – מלמד על העבודה הרבה ועל הכישרון שהושקעו בכתיבת הספר, והתוצאה היא חיבור מהוקצע המסייע בהבנת קורותיהם של יהודי הגטו בוורשה בפרט ושל היהודים בשואה בכלל.