מאת: זאב קינן
.

קיצור תולדות ליטא

ליטא, שבתודעת היהודים משתרעת על אזור נרחב בהרבה משטח המדינה הליטאית היום, משמרת זיכרון קדום. איך התגלגלה ליטא מדוכסות ענקית שהשתרעה מהים הבלטי עד לים השחור למדינה קטנה שקיומה היה תלוי בנסיבות פוליטיות משתנות

 

הייקים של מזרח אירופה

ישיבות מציגות עצמן לפעמים כמוסד שהתקיים מאז ומקדם, אבל הישיבה המוכרת לנו היא מוסד שנוצר בליטא במאה ה-19. במה שונה הישיבה המודרנית ממה שהיה לפניה; מה הפך את ליטא מצע מתאים לצמיחתן של ישיבות; ואיך זה שגם היום תלמידיהן קוראים לעצמם ליטאים? // שלמה טיקוצ’ינסקי

 

המחלוקת על הדף

שני בתי דפוס נאבקו על הזכות הבלעדית להדפיס את התלמוד. התחרות העסקית הפכה לסכסוך שמאות רבנים היו מעורבים בו, וגם ממשלת הצאר לא טמנה את ידה בצלחת. שרשרת אירועים דרמטיים שבסופה נוצרה מהדורת התלמוד של המאה העשרים. על חסידים ועל מתנגדים, על סלאוויטא ועל ליטא // עדה גבל

 

לפיד זיכרון

מסך הברזל שירד על אירופה הפריד לא רק בין מזרח למערב אלא גם בין הווה לעבר. המדינה שביקשה לשלוט גם בהיסטוריה אסרה לציין את שואת היהודים, אך בין היהודים בריגה היו כאלה שלא ויתרו. מרדכי לפיד היה בין מובילי המאבק לציון המקום שבו נטבחו יהודים ביער רומבולה // צבי גולני

 

תמורה כספית

רבי יוסף אבן כספי נסע מצרפת למצרים הממלוכית כדי ללמוד את חכמת הפילוסופיה של רמב”ם והתאכזב, אולם הוא חזר משם עם חכמה אחרת. מסעותיו של פרשן מקרא // עמיחי שוורץ

עוד חוזר הניגון

מכורה שלי, לאה גולדברג ודפנה אילת // עטר פלג

מסע בזמן

מזכרת בתיה // תמר הירדני

אמנות ההיסטוריה

‘נושא את מגילות החוק’, סמיין סולומון, 1871 // נעמי סמואל

מדברים בעד עצמם

מצה ומריבה: עולי תימן בפתח-תקווה ב-1912

בין חלוצי העלייה השנייה מתימן שהגיעו לפתח-תקווה לבין האיכרים הוותיקים ממזרח אירופה היו פערי מעמד והבדלי מנהגים. בפסח תרע”ב (1912) הגיעו הדברים לידי צעקות ועמדו לפני פיצוץ. רבם של התימנים היה הרב שלום גלוסקא, ונכדו כתב על האירוע מזיכרונו // שמואל גלוסקא

ביקורת ספרים

גטו ורשה – הסוף: אפריל 1942-יוני 1943, חוי דרייפוס (בן-ששון), יד ושם, תשע”ח, 567 עמ’

חלק מתפקידם של היסטוריונים הוא לחשוף את העבר כפי שחוו אותו האנשים שהעבר היה ההווה שלהם. השואה לא מתמסרת בקלות לחשיפה שכזו. מציאות העבר ממשיכה להתחבא מאחורי דימויים. איך חיו מי שקמו בוקר אחרי בוקר בגטו ורשה? // ליאור אלפרוביץ’