א’ באלול תרפ”ב – 25 באוגוסט 1922
בוועדה הציונית השנתית שהתכנסה בקרלסבאד (כיום בצ’כיה) נשא חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, את הנאום המרכזי. הוועדה התכנסה מעט לאחר פרסום הספר הלבן הראשון, וקבלתו בידי ההסתדרות הציונית, ועמדה בסימן תגובה לספר. היו אלה השנים הראשונות של המנדט הבריטי ועמדתו המתונה של ויצמן, שהאמין כי הבריטים פועלים בהדרגה למימוש הבטחתם ולהקמה של מדינה יהודית, הייתה העמדה הדומיננטית בתנועה הציונית. בנאומו הביע ויצמן אמון בכך שלמרות ההגבלות העקרוניות על העלייה העברית המופיעות בספר הלבן, אם תצליח התנועה הציונית לגייס מספיק כסף כדי לקלוט את העולים, לא יחסמו הבריטים את העלייה. הוא גם התייחס בהרחבה לערבים. לדבריו, הרצל לא התייחס כמעט בכלל בכתביו לבעיה הערבית משום שבתקופתו הערבים לא היו גורם לאומי משמעותי בארץ ישראל, אולם מצב זה השתנה מן היסוד בעשרים השנים שחלפו. הוא עדכן את משתתפי הוועדה על ניסיונות כושלים להגיע להידברות עם נציגי ערביי ארץ ישראל שהגיעו ללונדון, והביע תקווה כי ניסיונות נוספים בעתיד יניבו יחסי שלום. תקוותיו של ויצמן כי ניתן יהיה להשיג מדינה משגשגת החיה חיי שלום באמצעים דיפלומטיים בלבד התנפצה על קרקע המציאות תוך שנים מעטות. בסופו של דבר, עמדות נציות יותר כמו אלה שהביע זאב ז’בוטינסקי ומעשים בפועל כמו אלה שמימש דוד בן גוריון, הניבו תוצאות טובות יותר בשטח.