שלג כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ… לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה

ט’ בשבט ה’תש”י – 27 בינואר 1950

כל מדינת ישראל

 

שלג כבד החל יורד בהרי הגליל והמרכז. בשבועיים הבאים השתוללה בכל הארץ סופת שלגים וכפור עזה שלא היתה כמוה. מעטה לבן כיסה את את-אביב וחיפה, ואפילו באזור ים המלח נמדדו כמה ס”מ של שלג. עיקר השלג ירד ב 7-6 בפברואר בכל רחבי הארץ. בירושלים נמדדו 65 ס”מ של שלג. ישראל הצעירה שזה-עתה יצאה ממלחמת העצמאות וקלטה מאות אלפי עולים חדשים ששוכנו במעברות, לא היתה ערוכה להתמודד עם מזג אוויר קיצוני כל כך. אסון גדול אירע במעברת עין שמר, כשגג חדר האוכל התמוטט מכובד השלג וגרם למותם של 4 מאנשי המעברה.

ילדי הארץ שמחו להשתובב בשלג ולבנות בובות שלג. לרבים מהם היתה זו הפעם הראשונה לראות שלג בחייהם. התחבורה הציבורית שותקה בחלקה הגדול; הפסקות חשמל אירעו בכל הארץ, ומחנות עולים רבים נותקו ללא אספקת מזון, ירקות ומוצרי חלב טריים לכמה ימים. נזק משמעותי מאד נגרם לענף ההדרים, כשעצים רבים בפרדסים קפאו ולא התאוששו עוד.

המשורר נתן אלתרמן הזכיר את סופת השלג הנדירה בעירו תל-אביב בשירו “אני חדש בארץ“:

“…השדרה היא לובן צח / והשלג מתנוצץ בה / אנשים עוברים בסך / ועלי מראים באצבע…/ אני חדש בארץ / זאת רואים מיד”.

על המשמר מ-9 בפברואר 1950