גירוש ספרד הוא מהאירועים המפורסמים בהיסטוריה היהודית, אבל לא רבים מכירים את הגירוש שהתרחש שנים אחדות מאוחר יותר גם בשכנה ממערב. הפלונטר הפוליטי שאליו נקלע מנואל מלך פורטוגל אילץ אותו לבחור בין הידוק הקשרים עם מלכי ספרד לבין יהודי ממלכתו הנאמנים. ניסיונו של מנואל לאחוז את החבל בשני קצותיו העמיד את היהודים בפני בררות אכזריות במיוחד

גירוש פורטוגל

תולדותיהם של יהודי חצי האי האיברי תופסות מקום מרכזי בהיסטוריוגרפיה היהודית, וגירוש היהודים מספרד על היבטיו השונים הוא אחד מתחומי העיסוק הבולטים במדעי היהדות. עם זאת, ידיעותינו על אודות יהדות פורטוגל — אחותה הקטנה של יהדות ספרד ששכנה באחד המרכזים החשובים בחצי האי — באותן שעות קשות עודן קלושות ביותר.

הדרמה שהתחוללה בפורטוגל בשנות התשעים של המאה ה־15, שבסופה חוסלה הקהילה היהודית שם, היא דוגמה מובהקת למידת תלותו של הגורל היהודי ביחסי הכוחות הפוליטיים והכלכליים בתוך המדינה שבה חיו וביחסי המדינה עם שכנותיה. דרמה זו קשרה את גורלם של יהודי פורטוגל בזה של יהודי ספרד והגיעה לשיאה בצורה חריפה ובלתי צפויה.

פוליטיקה ושנאה

במערכת הפוליטית הפורטוגלית התקיימו בשלהי ימי הביניים שלושה מוקדי כוח עיקריים: המלך, האצולה והקורטז — מעין פרלמנט שבו היה ייצוג לעירונים ולנציגי הכנסייה. במשולש פוליטי זה היה הקורטז הגורם האנטי יהודי המובהק ביותר, שכן היהודים — שהיו עירונים — התחרו מבחינה כלכלית בעירונים שנציגיהם הרכיבו את הקורטז, ונציגי הכנסייה שישבו בקורטז לצד העירונים הסתייגו אף הם מהיהודים מסיבות דתיות. יחסו של המלך ליהודים נקבע אפוא על פי מידת תלותו בקורטז. מלכים כמו דוארטה (1433־1438) ואפונסו החמישי (1438־1481) בתחילת שלטונו — שביקשו להחליש את האצולה — שיתפו פעולה עם הקורטז ואישרו חוקים וצווים שפגעו ביהודים. מלכים אחרים כמו ז'ואאו הראשון (1385־1433) ואפונסו החמישי בהמשך תקופת שלטונו — שביקשו להחליש את הקורטז — ראו ביהודים גורם עירוני המקדם את כלכלת המדינה מבלי לצבור כוח פוליטי שעשוי לערער את כוחו של המלך ועל כן תמכו בהם.

אולם האירוע שטרף את הקלפים מבחינתם של יהודי פורטוגל התרחש דווקא בספרד השכנה עם גירושם של היהודים משם ב־1492. 100־120 אלף פליטים יהודים מספרד, מרביתם מקסטיליה הסמוכה לפורטוגל, בחרו לעבור את הגבול לפורטוגל השכנה. בחירתם הושפעה ממצבם הטוב יחסית של היהודים שם ומהקרבה הגאוגרפית, התרבותית והלשונית בין המדינות. היו פליטים שתכננו להשתקע בפורטוגל ואחרים ראו בה נקודת מעבר קרובה שממנה ימשיכו לצפון אפריקה המוסלמית.

הקורטז היה מוסד טרום דמוקרטי שהתקיים בפורטוגל, בספרד ובארצות נוספות. כוחו השתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. פרט מתוך איור של הקורטז באחת מממלכות ספרד, המאה העשירית

הקורטז היה מוסד טרום דמוקרטי שהתקיים בפורטוגל, בספרד ובארצות נוספות. כוחו השתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. פרט מתוך איור של הקורטז באחת מממלכות ספרד, המאה העשירית

גירוש ספרד השפיע בצורה דרמטית על היהודים בפורטוגל השכנה. פרננדו ואיזבלה מכריזים על הגירוש בפני האינקוויזיטור הראשי תומס דה טורקמדה ובפני נציג היהודים - רבי יצחק אברבנאל או רבי אברהם סניור. אמיליו סאלה פרנסס, שמן על בד, 1889מאוסף המוזאון לאמנויות היפות של גרנדה

גירוש ספרד השפיע בצורה דרמטית על היהודים בפורטוגל השכנה. פרננדו ואיזבלה מכריזים על הגירוש בפני האינקוויזיטור הראשי תומס דה טורקמדה ובפני נציג היהודים – רבי יצחק אברבנאל או רבי אברהם סניור. אמיליו סאלה פרנסס, שמן על בד, 1889

כניסתם של הפליטים לא התנהלה על מי מנוחות. היא נתקלה בהתנגדות עזה של הקורטז, ובהסתייגות מסוימת של אישים בקהילה היהודית שחששו מערעור המבנים החברתיים ומוקדי הכוח בקהילה. המלך ז'ואאו השני קיים דיונים סוערים עם יועציו בעקבות התנגדותם לקליטת המגורשים בפורטוגל. בהיסטוריה הפורטוגלית נודע ז'ואאו בזכות שני מפעלים עיקריים: העצמת ההתפשטות הפורטוגלית היבשתית והימית באפריקה ולאורך חופיה, ומדיניות פנים תקיפה שהתאפיינה במלחמת חורמה במוקדי הכוח של האצולה. הוא ביטל את סמכויות השיפוט של האצילים, הגביל את זכויותיהם הכלכליות ואף דרש מהם להוכיח בכתב את זכותם על קרקעות שהיו שייכות בעבר לכתר. הוא גם דרש מהאצילים ומכל מושלי הערים והעיירות להישבע לו אמונים במישרין. כדי להשיג מטרות אלה נעזר ז'ואאו בקורטז והציג את עצמו כלוחם למען זכויותיו של העם וכמי שמבקש להגן עליו מפני עריצותה ושרירות לבה של האצולה.

יריביו החריפים ביותר היו האצילים מבית ברגנצה אשר היו בין היתר פטרוניה של משפחת אברבנאל ובבעלותם היו כשליש מאדמות פורטוגל. ז'ואאו כלא את הדוכס מברגנצה, הגלה את אחיו ומאוחר יותר הוציא אותו להורג. ב־1484 הוא רצח במו ידיו את גיסו ובן דודו הדוכס מוויז'או והורה להרעיל את הבישוף של אבורה. במשולש הכוחות הפורטוגלי התייצב ז'ואאו לצדו של הקורטז ונגד האצולה, כלומר לצד יריביהם הקשים של היהודים.

אולם גם ז'ואאו עמד על הפוטנציאל הטמון בפליטים לפיתוח ולקידום הכלכלה, המדע, הטכנולוגיה והתרבות בפורטוגל. בנוסף — ובעיקר — הוא עמד על האפשרות לגבות מהפליטים כסף תמורת כניסתם לממלכה, כסף שיוכל לשמש אותו במלחמות שניהל נגד המוסלמים בצפון אפריקה.

ז'ואאו החליט לאשר את כניסתם של המגורשים בתנאים מסוימים. תמורת שישים אלף קרוזאדוס מזהב ניתן היה לקבל היתר להתיישבות קבועה, ואכן 600 משפחות אמידות ניצלו את ההזדמנות הזו והעשירו את אוצר המלך במיליוני קרוזאדוס. מי שלא עמד לרשותו סכום זה קיבל אשרת שהייה זמנית למשך שמונה חודשים בלבד תמורת שמונה קרוזאדוס, ונדרש להמשיך לאחר מכן מפורטוגל לצפון אפריקה.

המלך ז׳ואאו השני ידוע בעיקר בזכות תמיכתו הנלהבת בהתפשטותה של פורטוגל דרומה לאורך האוקיינוס האטלנטי בניסיון לגלות את הנתיב הימי להודו. בתקופתו הוקמו תחנות מסחר חשובות ומבצרים בחופי אפריקה ובאיים באוקיינוס האטלנטי. דיוקן מהמאה ה־18 המבוסס על דיוקן מהמאה ה־16 שאבד. שמן על בד, אמן לא ידוע

המלך ז׳ואאו השני ידוע בעיקר בזכות תמיכתו הנלהבת בהתפשטותה של פורטוגל דרומה לאורך האוקיינוס האטלנטי בניסיון לגלות את הנתיב הימי להודו. בתקופתו הוקמו תחנות מסחר חשובות ומבצרים בחופי אפריקה ובאיים באוקיינוס האטלנטי. דיוקן מהמאה ה־18 המבוסס על דיוקן מהמאה ה־16 שאבד. שמן על בד, אמן לא ידוע

תככים ופוליטיקה בארמון — והיהודים שוב משלמים את המחיר. הדוכס מברגנצה, תחריט מ־1755

תככים ופוליטיקה בארמון — והיהודים שוב משלמים את המחיר. הדוכס מברגנצה, תחריט מ־1755

חטיפה, אונס ורצח

שלא במפתיע, זמן קצר לאחר הגעתם של הפליטים היהודים מספרד התהפך עליהם הגלגל לרעה. שנאת ישראל שנכחה בחברה הפורטוגלית עוד לפני בואם הלכה וגברה. לצד הפליטים שנכנסו באופן חוקי עברו את הגבול גם אלפי פליטים בלתי חוקיים והם הואשמו כי הביאו עמם מספרד את מגפת הדבר. בנוסף, נשמעו קולות שטענו כי לא יהיה נבון לאפשר למגורשי ספרד לעבור לצפון אפריקה, שכן הדבר יחזק את הממלכות המוסלמיות המקומיות שהיו נתונות בעימות עם פורטוגל. הוחלט כי המגורשים המעוניינים להמשיך לצפון אפריקה יוכלו לעשות זאת רק ממספר מצומצם של נמלים בפורטוגל, ורק ליעדים שבשליטה פורטוגלית — הנמלים בטנג'יר ובארזיליה. נמלים אלה היו בעיתיים כשלעצמם, שכן הם היו נתונים למתקפות מוסלמיות תכופות והדבר הקשה על נחיתתם של הפליטים הספרדים שם.

כך מצאו עצמם מגורשי ספרד שביקשו להמשיך במסעם לצפון אפריקה במצוקה קשה. הם היטלטלו ממקום למקום כדי להגיע לנמלים שמהם יצאו להמשך מסעם, ומשעלו על הספינות היו נתונים לחסדיהם של הקברניטים, שלעתים השליכו אותם בלא מזון ובלא ציוד בחופים מבודדים. מקרים של מעשי אונס ורצח על סיפונן של האניות לא היו בלתי שכיחים אף הם. גם אלה שהגיעו לחופי צפון אפריקה מצאו את עצמם באזורי מלחמה כשהם מצויים בין הפטיש לסדן, בין המוסלמים שראו בהם פורטוגלים אויבים לבין הפורטוגלים שראו בהם כופרים ומשתפי פעולה עם המוסלמים. במקרים רבים חזרו הספינות לחופי פורטוגל מבלי שפרקו את מטענן, ויהודים – שכילו את כל ממונם על הוצאות הנסיעה – נמכרו לעבדים.

כתוצאה מכך גדל והלך מספרם של היהודים שתוקף אשרת השהייה שלהם בפורטוגל פג, ובתחילת 1493 הגיעה המדיניות האנטי יהודית לשיאה וילדים יהודים שלהוריהם לא הייתה אשרה תקפה נחטפו על ידי השלטונות ונשלחו לאי סנט תומס שבמפרץ גינאה, כ־250 ק"מ מערבית לגבון. האי הבלתי מיושב התגלה בתחילת שנות השבעים של המאה ה־15 וב־1493 הוחלט ליישבו. לאי נשלחו פושעים שנידונו לתקופות מאסר ממושכות ועונשם הומר בהתיישבות באי המבודד ובהקמת מטעים של קנה סוכר. אל האי הזה נשלחו ילדי היהודים במטרה לבסס שם את האוכלוסייה. החטיפות זעזעו את היהודים ושברו את רוחן של משפחות רבות. הן גם קיבעו בתודעה היהודית את דמותו של ז'ואאו השני — שבפורטוגל נודע בכינוי 'הנסיך המושלם' בשל הישגיו בתחום התגליות הגאוגרפיות ופיתוח הכלכלה — כעריץ וכשונא יהודים.

מבצר פורטוגזי על האי סנט תומס שבמפרץ גינאה. חורף 2005צילום: Henryk Kotowski

מבצר פורטוגזי על האי סנט תומס שבמפרץ גינאה. חורף 2005

רק בגלל הנסיכה

לז'ואאו ולאשתו לאונור היה בן יחיד, אפונסו. ב־1490 נישא אפונסו לאיזבלה, בתם של פרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד, אך שנה לאחר מכן הוא נהרג בתאונת רכיבה מבלי שהשאיר אחריו יורש. איזבלה חזרה להוריה בספרד והחצר הפורטוגלית נותרה ללא יורש. ב־1495 מת ז'ואאו ובן דודו וגיסו מנואל 'בר המזל' עלה על כס המלוכה.

מנואל היה שונה לגמרי מדודנו. כבן למשפחת אצילים שנרדפה על ידי המלך בשנות השמונים של המאה הייתה לו רגישות מיוחדת לנרדפים. בניגוד לבן דודו שהצטיין בשדה הקרב היה מנואל איש רוח, והחצר הפורטוגלית הפכה למרכז תרבותי מהחשובים באירופה. גם מבחינה פוליטית נקט מנואל מדיניות הפוכה מזו של דודנו. הוא היה בעל שאיפות אבסולוטיות וביקש לרכז את כל כוח השלטון בידיו. כיוון שהוא עצמו הגיע מחוגי האצולה שהוחלשו מאוד בזמנו של ז'ואאו, הרי שהוא ראה בקורטז את הגורם המאיים על כוחו ופעל להחלשתו, וב־26 שנות שלטונו כונס הקורטז ארבע פעמים בלבד. אופיו השונה של מנואל בא לידי ביטוי גם ביחסו ליהודים. זמן קצר לאחר עלייתו לשלטון הוא שחרר את היהודים שנמכרו לעבדות, הפסיק את רדיפת היהודים ואף סירב לקבל כסף שהציעו לו היהודים בתמורה. נראה היה כי יהדות פורטוגל שבה ועלתה על דרך המלך, אולם גם הפעם החזיקה המדיניות החדשה מעמד במשך זמן קצר בלבד.

כמו קודמו, גם מנואל הראשון המשיך את תנופת ההתפשטות הימית של פורטוגל, ובזמנו הצליחו הפורטוגלים להקיף את כף התקווה הטובה שבדרום אפריקה. משלחת בראשותו של וסקו דה גמה הגיעה ב־1498 להודו במימונו של מנואל והוכיחה כי אכן קיים מעבר ימי דרומי אל אסיה ואוצרותיה. שמן על בד, צייר פורטוגלי לא ידוע, המאה ה־18-

כמו קודמו, גם מנואל הראשון המשיך את תנופת ההתפשטות הימית של פורטוגל, ובזמנו הצליחו הפורטוגלים להקיף את כף התקווה הטובה שבדרום אפריקה. משלחת בראשותו של וסקו דה גמה הגיעה ב־1498 להודו במימונו של מנואל והוכיחה כי אכן קיים מעבר ימי דרומי אל אסיה ואוצרותיה. שמן על בד, צייר פורטוגלי לא ידוע, המאה ה־18

אחד האתגרים שעמדו בפני המלך החדש — שהיה רק בן דוד של המלך הקודם ולא בנו — היה ביסוס מעמדו והלגיטימציה של שלטונו. מנואל ביקש לעשות זאת באמצעות נישואים לאיזבלה, אלמנת יורש העצר הקודם אפונסו שנהרג כזכור זמן קצר לאחר נישואיו. אף שפרדיננד ואיזבלה הציעו לו את בתם הצעירה, ח'ואנה, התעקש מנואל לשאת דווקא את אחותה הגדולה איזבלה. בסופו של דבר המלכים הקתולים נאותו, אולם הציבו תנאי אחד לנישואים — גירוש היהודים מפורטוגל.

דרישתם של פרדיננד ואיזבלה העמידה את מנואל בפני דילמה קשה. המתח שבין החצר המלכותית לקורטז שייצג את השכבה העירונית הפך את היהודים לגורם חשוב מבחינתו של המלך. היהודים היו עירונים שתרמו לכלכלה, לתרבות, למדע ולטכנולוגיה בפורטוגל תרומה מכרעת מבלי שפיתחו שאיפות לעוצמה פוליטית, ולפיכך הם לא איימו על חצר המלוכה. מדיניותו הסובלנית של מנואל כלפי היהודים לאחר שנים של רדיפות חיזקה את אהדתם כלפיו ואת תמיכתם בו, ועל כן הם היו גורם עירוני פרו מלוכני נדיר בפורטוגל. דווקא בעידן של תגליות גאוגרפיות ושל מסחר בינלאומי הולך ומתפתח נזקק מנואל לשכבה עירונית תומכת יותר מאי פעם.

אולם הנישואין לאיזבלה היו חיוניים עבורו כדי לבסס את מעמדו מבית ומחוץ. אחיה של איזבלה ויורש העצר הזכר היחיד של ספרד, הנסיך חואן, היה חולה ונטה למות, ועובדה זו העצימה את דחיפות הנישואין, שכן כבת הבכורה הייתה איזבלה היורשת הבאה בתור של הכתר הספרדי. מנואל רצה להצטרף למשפחה עוד לפני מותו של חואן, כדי שכאשר איזבלה תהפוך ליורשת היא כבר תהיה נשואה לו. שיקולים אלה הביאו אותו לחתום בדצמבר 1496 על צו לגירוש היהודים מפורטוגל במתכונת הצו שניתן חמש שנים קודם לכן בספרד. ליהודים ניתנו עשרה חודשים להסדיר את עסקיהם ולעזוב את פורטוגל. מכיוון שלפורטוגל יש גבול יבשתי רק עם ספרד — שכבר הייתה ריקה מיהודים — הרי שהם יכלו לעזוב את פורטוגל רק דרך הים.

ההיסטוריה היהודית מתייחסת לפרדיננד ולאיזבלה כשניים מגדולי הרשעים בהיסטוריה, ואכן המלך והמלכה הקתוליים גירשו את היהודים מארצם באכזריות ושאפו לפגוע בהם גם בארצות אחרות, כפי שניכר מדרישתם לגרש את היהודים מפורטוגל. בעיניים ספרדיות פרדיננד ואיזבלה נחשבים לגדולים שבמלכי ספרד— אלה שהביאו לאיחודה ולהפיכתה לממלכה גדולה. שמן על בד, אמן לא ידוע, המאה ה־16

ההיסטוריה היהודית מתייחסת לפרדיננד ולאיזבלה כשניים מגדולי הרשעים בהיסטוריה, ואכן המלך והמלכה הקתוליים גירשו את היהודים מארצם באכזריות ושאפו לפגוע בהם גם בארצות אחרות, כפי שניכר מדרישתם לגרש את היהודים מפורטוגל. בעיניים ספרדיות פרדיננד ואיזבלה נחשבים לגדולים שבמלכי ספרד— אלה שהביאו לאיחודה ולהפיכתה לממלכה גדולה. שמן על בד, אמן לא ידוע, המאה ה־16

לפורר את הקהילה

בד בבד עם חתימתו על צו הגירוש החל מנואל לפעול במלוא הכוח כדי למנוע את הגירוש ולהשאיר את היהודים בפורטוגל. אך כיוון שהם לא יכלו להישאר בה כיהודים הוא ביקש לאלצם להישאר בה כנוצרים.

את החודשים הבאים הקדיש מנואל לסדרת צעדים שנועדה לרסק ולפורר את הקהילה היהודית וכך להביא את חבריה להמיר את דתם ולהישאר בפורטוגל. בראשית 1497 הודיע המלך על ביטול מעמדם של מוסדות הקהילה והורה להעביר את כל רכושם לאוצר המלך. יהודי פורטוגל איבדו ברגע אחד את מסגרותיהם הארגוניות, את בתי הכנסת ואת כל הממסד הקהילתי שלהם, וכך נפגעו לכידותם החברתית ויכולתן של הקהילות להתמודד עם הגזרות שעוד ציפו להן.

בערב פסח רנ"ז (אפריל 1497) הורה המלך לחטוף את כל הילדים היהודים שטרם הגיעו לגיל 14, להטביל אותם לנצרות ולמסור אותם למשפחות נוצריות. לכל אורך הדרך ניתנה כמובן ליהודים האפשרות להתנצר ולהיחלץ ממצוקתם.

העיתוי שבו התרחש אירוע מזעזע זה, ערב חג הפסח – חג החירות – העצים את הזעזוע שהיה כרוך בו, ומקורות פורטוגליים מתארים הורים שהעדיפו להרוג את ילדיהם ולהתאבד ובלבד שלא יגדלו כנוצרים. מקורות אלה מציינים את האמפתיה שהפגינו תושבים נוצרים כלפי היהודים. דום פרננדו קוצ'יניו, מיועציו של ז'ואאו השני, שופט עליון ולימים הבישוף של סילבס, ביקר בגלוי את המדיניות של המלך וקבע כי אין ערך להמרת דת הנעשית כתוצאה ממסכת לחצים שכזו, אולם המלך היה נחוש בדעתו להמשיך בתהליך ההמרה.

הטרור הפיזי והפסיכולוגי שהופעל על היהודים נמשך. בעוד שבצו הגירוש נאמר כי היהודים יוכלו לעזוב את פורטוגל דרך הנמלים של ליסבון, פורטו ואלגרבה, הרי שככל שהתקרב מועד הגירוש נקבע כי הספינות יֵצאו מנמל ליסבון בלבד ואליו שמו היהודים את פעמיהם. בנוסף, בצעד מתוחכם נדרשו היהודים למסור את כל ספריהם לאוצר המלך.

רבי אברהם סבע, מהבולטים בחכמי פורטוגל באותו דור, סיפר כי שמע על יהודי שנתגלה אצלו ספר עברי: "וכבר לקחו יהודי אחד בספר אחד שהיה חמדתו והכוהו מכות מרורות ברצועות" (דן מנור, "לתולדותיו של ר' אברהם סבע", 'מחקרי ירושלים במחשבת ישראל' ב' (תשמ"ג), עמ' 227).

בעקבות זאת החליט רבי אברהם, אשר מכל ספרייתו נותרו בידו רק כתבי היד של פירושיו לתורה, לחמש מגילות ולמסכת אבות שאותם לא מסר, להיפטר גם מחיבורים אלה:

וכשומעי עמדתי מרעיד והלכתי בפחד ובהלה … וחפרתי בתוך זית גדול שהיה לו שורש גדול בארץ, וטמנתי שם אלו הג' ספרים שחיברתי – פירוש לתורה וחמש מגילות ומסכת אבות, וגם צרור הכסף שחברתיהו בימי נעוריי. על זאת אספדה ואילילה ואבכה יומם ולילה (שם).

אחרים חששו אפילו לקבור או להשמיד את ספריהם כי הצו המלכותי אסר לשרוף את הספרים ודרש שכולם יימסרו לשלטונות.

רבי אברהם סבע תיאר את מציאות החיים היהודיים בפורטוגל בתקופה שלאחר החרמת הספרים העבריים באביב 1497 בצורה עגומה:

ולקחו כל הספרים והבתי כנסיות באופן שלא יתפללו לא יעסקו בתורה, עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל, כי איך ילמדו לבניהם בלי ספר ובלי מלמד? ולא נשאר להם אלא שילמדום 'שמע ישראל' (זבולון בוארון, גירושי סו"ף [ספרד ופורטוגל] — השתקפותם בביאוריו של ר' אברהם סבע, עמ' 42).

עשרים אלף יהודים שבורים ורצוצים התקבצו בליסבון בקיץ 1497. הם לא ביקרו בבית כנסת או בבית מדרש מזה חודשים, מאז שהופקעו מוסדות הקהילה ורכושה, ובין מטלטליהם לא היו לא סידור תפילה ולא חומש, שכן הם מסרו אותם לשלטונות בפקודת המלך. היו מהם כאלה שילדיהם נחטפו בערב פסח, ורבים מהם היטלטלו בדרכים שבועות אחדים, לאחר שהגיעו למקומות השונים שבהם הובטח שימתינו להם ספינות אך הושבו ריקם ונשלחו לליסבון. בליסבון רוכזו הפליטים בארמון אסטאוס (Palácio dos Estaus), מבנה גדול בעיר התחתית בצפונה של כיכר רוסיו וסמוך לנמל ששיכן אורחים ומשלחות נכבדים שהגיעו לביקור בבירה. לתוך ארמון זה נדחקו עשרים אלף פליטים בצפיפות המוכרת לנו כיום רק מתיאורים מתקופת השואה. במבנה עצמו הסתובבו כמרים וניסו — בהצלחה מועטה בלבד — לשכנע את הפליטים לקבל עליהם את הדת הנוצרית ולצאת לחופשי, וכך נמשכו הדברים ימים אחדים.

כיכר רוסיו שבמרכז ליסבון — המקום שבו נכלאו היהודים ובו ניסו כמרים להמיר את דתם — חרבה ברעידת האדמה הגדולה אשר פקדה את ליסבון ב־1755 והחריבה את העיר כמעט לחלוטין. ציור מראשית המאה ה־18 המתאר את הכיכר כפי שנראתה לפני רעידת האדמה, וכפי שנראתה כנראה בעת שנכלאו בה היהודים. שמן על בד, צייר לא ידוע

כיכר רוסיו שבמרכז ליסבון — המקום שבו נכלאו היהודים ובו ניסו כמרים להמיר את דתם — חרבה ברעידת האדמה הגדולה אשר פקדה את ליסבון ב־1755 והחריבה את העיר כמעט לחלוטין. ציור מראשית המאה ה־18 המתאר את הכיכר כפי שנראתה לפני רעידת האדמה, וכפי שנראתה כנראה בעת שנכלאו בה היהודים. שמן על בד, צייר לא ידוע

סובלנות אלימה

כשהתברר למלך כי ניסיונות השכנוע אינם מצליחים הוא הורה לגרור את היהודים בכוח אל אגני הטבילה בכנסיות הסמוכות — בעיקר בכנסיית המנזר הדומיניקני השוכן בפינה המזרחית של הכיכר, מטרים ספורים מהארמון — ולהטביל אותם לנצרות בעל כורחם. המלך הורה שלא לפגוע במי שיסרבו לקבל עליהם את הטבילה, יקללו או ישתוללו, אלא להזות עליהם בכפייה מן המים ולשחרר אותם לנפשם. כעשרים אלף יהודים הוטבלו בעל כורחם באותם ימים, וקיומה של יהדות גלויה בפורטוגל בא אל קצו.

במקביל למעשים חריפים אלה העביר המלך גם מסרים מרגיעים ליהודים, או ליתר דיוק לנוצרים החדשים. הוא התחייב כי במשך עשרים השנים הבאות הם לא ייחקרו בנוגע להתנהגותם הדתית כדי שיהיה להם זמן לשכוח את מנהגיהם ולקבל את הנצרות. בנוסף התחייב המלך כי גם כעבור עשרים השנים האלה תתבצע החקירה על פי נוהלי המשפט האזרחי ולא באמצעות האינקוויזיציה. הנאשמים יוכלו להגן על עצמם, הם ידעו מי העיד נגדם, יטופלו רק עברות שהתלונות עליהן הוגשו תוך עשרים יום מביצוען, ולא יוטלו עוד כל מגבלות על הנוצרים החדשים כקבוצה נפרדת.

במקביל עודד המלך את האצילים בכלל ואת מקורביו בפרט להינשא לבני ולבנות הנוצרים החדשים כדי לזרז את השתלבותם בחברה. למדיניותו הסובלנית של המלך כלפי הנוצרים החדשים הייתה מטרה מרכזית אחת. הוא נמנע מלבחון את אורח חייהם של היהודים האנוסים ומלהתעמת אתם באשר לקיום מצוות בסתר, וכך גרם להם לחוש רגועים. אך תחושה זו נועדה להיות סוג של מלכודת דבש, שכן היא אפשרה את השתלבות היהודים בחברה, בכלכלה ובתרבות הסובבת והייתה אמורה בסופו של דבר להביא לניתוק מלא של היהודים ממורשתם ומזהותם הדתית.

ניסיונו של המלך מנואל ליהנות משני העולמות זכה לכאורה להצלחה לא מבוטלת. פורטוגל הפכה 'נקייה' מיהודים מבלי לאבד את היתרונות הכלכליים והטכנולוגיים שבנוכחות היהודית. זמן קצר לאחר נישואיו לאיזבלה מת חואן, אחיה של איזבלה ויורש הכתר הספרדי, ואיזבלה — שהייתה כבר בהיריון — הפכה ליורשת הכתר. נראה היה אפוא כי תכניתו של מנואל מתנהלת כמתוכנן, וכי פעם נוספת הוא מצדיק את הכינוי 'בר המזל' שדבק בו. אולם איזבלה מתה בלידתה, ומיגל — התינוק שנולד כיורש העצר של הכתר הספרדי והפורטוגלי — מת בגיל שנתיים. מנואל נישא אמנם בשנית לבתם הצעירה של המלכים הקתולים, אולם תואר יורש העצר של הכתר הספרדי עבר לקרל, בנה של חואנה — האחות הגדולה יותר. עם מותו של סבסטיאן, נינו של מנואל, בקרב בצפון אפריקה ב־1578 מבלי שהותיר יורש — הקיץ הקץ על בית המלוכה הפורטוגלי ופורטוגל עברה לשלטון ספרדי למשך שישים שנה.

במשך מאות שנים נאסר על יהודים לחיות בגלוי בפורטוגל, והם שבו והשתקעו במדינה רק במאה ה-19. כתובה מליסבון, 1841, בתקופה בה החלו יהודים לשוב לחיות בגלוי בפורטוגלאוסף הכתובות של הספרייה הלאומית, ירושלים

במשך מאות שנים נאסר על יהודים לחיות בגלוי בפורטוגל, והם שבו והשתקעו במדינה רק במאה ה-19. כתובה מליסבון, 1841, בתקופה בה החלו יהודים לשוב לחיות בגלוי בפורטוגל